06.07.2020

הבעיה מציקה? ההתמודדות מעייפת? רגע, מי אמר בעצם, שהורים צריכים לחפש לבד את כל התשובות? ומה קורה כאשר האינטואיציה ההורית לא משמיעה את קולה הפנימי? ומדוע אוזלת יד עלולה לערער את ההיררכיה בבית?

מאת: א. עשיר

נתנאל מפחד לישון לבד ונכנס כל ערב למיטה של אימא. נעמי בגן חובה ועדין מסתובבת עם מוצץ. אלי מרביץ לילדים וחבריו לא רוצים בקרבתו. דנה היבשה חזרה להרטיב בלילות, ושלמה לא מוכן לשמוע בקול הגננת.

הבעיה מציקה? ההתמודדות מעייפת? רגע, מי אמר בעצם, שהורים צריכים לחפש לבד את כל התשובות? ומה קורה כאשר האינטואיציה ההורית לא משמיעה את קולה הפנימי? ומדוע אוזלת יד עלולה לערער את ההיררכיה בבית?

עשרות סימני שאלה עולים ויורדים במוחו של כל הורה, במהלך שגרת היום יום. שאלות שחלקן מתבהרות עם הזמן, אחרות מקבלות תשובה פנימית, ומקצתן נשארות פתוחות. פעורות. ומטרידות.

בדיוק בשל כך הוקם קו מיוחד ‘קל להורה’, אשר שם לנגד עיניו מטרה ברורה, לתת מענה לשאלות המדירות שינה מהורים.  המוקד מעסיק אנשי מקצוע מובילים מתחום הייעוץ והחינוך אשר נדרשו אל לנושא. מעבר להזדהות ולאוזן הקשבת, הם הוכשרו לתת עוגן מקצועי ואמין לכל אחת מן הפניות הרבות.

עשרות שאלות בחודש, מאות שיחות בשנה וצוות מיומן ואמפתי במיוחד- זוהי תמצית הסיפור…! סיפור ההצלחה של ‘קול להורה’.

 

עם יד על הדופק

רק המשפט הראשון, דימה לרגע כי זוהי שיחה שגרתית, כמו זו שקדמה לה לפני מספר דקות, ובדיוק כמו זו שתיכנס אל המוקד בשיחה הבאה. אלא שאז הגיעו המשפטים הנוספים. הנימה הכאובה. הטון העצור, וגם הזעקה שמעבר למילים. אה, זוהי פניה מורכבת.

יש כאן בן יחיד. מפרך. מאתגר. שונא גבולות ומשמעת, ומתנגח לכל סמכות שהיא. הגננת חסרת אונים, והייאוש קנה שביתה בליבה של האם. האם המותשת כבר הרימה ידיים מזמן. עכשיו היא מתקשרת אל המוקד. עוד ניסיון אחד לפני ייאוש.

“הבנתי שמשהו עמוק, רוחש כאן מתחת לפני השטח”, משחזרת הגב’ אביגיל סולוף, מנחת הורים ורכזת השלוחה הדתית חרדית ב’קול להורה’. “אוזני שכבר הורגלו בשאלות משאלות שונות, קלטו בחיישן הנוסף שלהן, שהתחדד מכורח המציאות… שהקושי העולה מן הדברים  אינו קושי נקודתי. הכאב האמתי איננו כאן. יש פה מורסה, והיא עמוקה ומבעבעת. ואם לומר את האמת כל מענה טלפוני כזה או אחר, כמוהו כטיפול קוסמטי חיצוני. לכיסוי פצעי לחץ…”.

“רגע, אבל אנחנו כאן, בכל זאת כדי לתת מענה, לא?” היא מחייכת, ומיד מוסיפה, “אלא שמסתבר שהטיית אוזן שלישית, הינה חלק חשוב מאוד מן האחריות הרובצת עלינו”.

אביגיל האזינה בקשב רב לשיחה, אט אט צפו נתונים כואבים נוספים, האם גרושה מזה שנים, האב אינו נמצא בתמונה. אימה אישה חולנית, ואביה נפטר לפני חודשיים. הדוברת האנונימית מעבר לקו, אינה אלא אישה בודדה שאין לה סביבה תומכת. כבר תקופה ארוכה היא מחפשת לצאת ללמוד ולעבוד בהכנסה משלימה, אלא, שלמרבה צערה אפילו כתובת להשאיר בה את הילד- אין לה…

“בין לבין נשאלתי על ידי האם, האם אני מכירה כתובת מסוימת שאפשר להעביר אליה את הילד… היה ברור לי כי זוהי המשאלה הסמויה שלה. להיפטר מאחזקת הילד, פרי בטנה מכביד ומצר על ההתפתחות האישית שלה”. מתארת אביגיל בכאב, ”מובן אפוא שזה היה השלב בו הבנו את התמונה כולה. בעיות המשמעות והמרדנות של הילד, נבעו פשוט מחוסר מוטיבציה של האם לגדל אותו…”.

מעבר להקשבה ולהכלה הרגשית, הוחלט בצוות המקצועי, להפנות את הגברת הנואשת לגורמים מתאימים בקהילה, להמשך טיפול ותמיכה רציפה, באם ובילד, ובכל הדינאמיקה של הבית.

זהו למען השכל, אינו מקרה יחיד. גם לא מענה יוצא דופן מסוגו. עשרות שיחות בחודש. מאות פניות בשנה, חלקן מקבלות תשובה במקום, חלקן מופנות לגורמים מטפלים בקהילה, וחלקן נהנות מליווי ובדיקת הטמעה.

טוב, עכשיו נתחיל את הסיפור מהתחלה…

 

מכאן הכול התחיל

הימים מלחמת לבנון  השנייה. העורף הפך לחזית. והחזית הפכה לשכול. בוקה ומבולקה בצפונה של ישראל. אלא שהפאניקה והחרדה התפשטו כל אזוריה. מנהלל שבצפון ועד באר טוביה שבדרום. מימת הכינרת ועד לים התיכון. כאוס שלם. מלחמה. מצב חרום.

חדשים לבקרים, נתקלו הורים בסימפטומים בלתי מוכרים אצל ילדיהם. ‘הילד שלי התחיל לגמגם’ ‘בתי לא רוצה ללכת לגן’ ‘הילדים שלי סובלים מנדודי שינה’. סימני שאלה כאלו ואחרים היו נחלתם של הורים מודאגים רבים. מישהו היה צריך להרים את הכפפה. מאות הורים ישראלים שיוועו לגב מקצועי שיכוון אותם כיצד להתנהג, מה נכון לעשות ובעיקר מה לא לעשות, בימים הלחוצים דאז.

זעקת ההורים הדירה את שנתה של ד”ר נעמי מורנו – מנכ”לית אגף הגיל הרך – ארגון ויצ”ו, והיא לא החשתה מנגד, בבשורה מרעננת לציבור הקימה את הקו ‘קול להורה’ בפריסה ארצית, רב מגזרית. גם בפרספקטיבה של זמן ניתן לומר כי זה הרגע בו משפחות רבות נשמו לרווחה…

אך אליה וקוץ בה, בעוד משפחות רבות מן הציבור הכללי, נהנות מן האפשרות להסתייע במענה חינוכי מקצועי זמין, במחיר שיחה טלפונית, זאת, מבלי שיידרשו להציג פרטים מזהים. הרי שמנגד מאות הורים בקצה השני של הקשת, מוגבלים ליהנות מן השירות.  החברה הדתית-חרדית משתמשת בקודים משלה, בשפה ייחודית המותאמת לאורחות חייה, ובניואנסים מוקפדים, השמורים רק לה. עובדה זו, ללא ספק מונעת אותם להסתייע בקווי יעוץ שונים שלא הותאמו אליהם מראש מגדרית.

את הקונפליקט הזה ראה והפנים הרב ליאור גבאי מנכ”ל ‘נאות מרגלית’ – רשת החינוך לגיל הרך, אשר שמה לה למטרה להשפיע ולסייע בחינוך הגיל הרך. זעקתם החרישית של הורים שאינם מתמודדים עם שאלות רווחות הרעידה את אוזניו ונגעה בליבו. יריית הפתיחה נשמעה לפני כשנתיים ימים, עת נפגש המנכ”ל הרב גבאי עם ד”ר מורנו, הדברים הונחו על השולחן כשבסיכומם עלתה המסקנה, יש להכשיר שלוחה מיוחדת, המתאימה לחברה הדתית–חרדית לרווחתם של בתי ישראל רבים נוספים.

הם יצאו אל המשימה מצוידים בתפילת הדרך.

 

בשורה טובה יוצאת לדרך

מחזור המתנדבות הראשונות גויס בהצלחה, נשים חרדיות עם רקורד עשיר מתחום החינוך, גיל הרך וכמובן ייעוץ, עברו הכשרה מתאימה בקורס יסודי ומקיף, ומקצועי במיוחד, שארך כחצי שנה. בקורס הן נחשפו לשאלות מרתקות ולתשובות המקצועיות שניתנו מולן, כמתווה דרך.

“ככלל מדובר בשאלות נורמטיביות אשר כל הורה לילדים בגילאי אפס עד שש, פוגש בהן אתמול, היום או מחר”. מציינת הגב’ סולוף, רכזת השלוחה.

לפני כשנה עלה הקו לאוויר, למזל טוב. לאושרם ולרווחתם של הורים רבים. “בחדר נעים ואינטימי, המצויד באבזור חדשני ומתוחכם ובמערכת ממוחשבת מתקדמת ביותר, יושבות צוות היועצות שלנו ומקבלות את השיחות”. כך מתארת בשביעות רצון, “כל פניה נהנית מתשומת לב, כאילו הייתה יחידה ובלעדית. יצוין שהרב גבאי מנכ”ל הארגון הקדיש כאן מחשבה על כל הפרטים. החל ממערכת הטלפונים ועד לעיצוב סביבה נעימה, המרחיבה דעתו של אדם”.

שתי משמרות שבועיות מתקיימות במקום, כאשר המגמה היא להכניס בימים הקרובים משמרת שלישית נוספת. מרובים צרכי עמך…

משמרת אחת פועלת במוקד בימי ראשון בין השעות 10:00-12:30 בבוקר, והמשמרת השנייה פעילה בימי רביעי בין השעות 20:00-22:30 בערב. וכאמור עוד היד נתונה.

 

הלו, מי שם?

“צוות המתנדבות שלנו נבחר בקפידה ובסינון מרבי” מעידה אביגיל, “תוך כדי דרישה גבוהה למקצועיות לצד אנושיות. איננו מתפשרים על קוצו של יוד. וכמובן לא ‘מעגלים פינות’…

“זה מרגש אותי בכל פעם מחדש לראות את צוות היועצות שלנו מתייחס ברצינות וברגישות לכל הורה, אין לי ספק שעובדה זו מאפשרת ומזמינה עוד ועוד הורים לגשת אל הטלפון ולהשיח את אשר על ליבם”.

השיחות במוקד נחלקות לשלוש קבוצות:

הקבוצה הראשונה אלו השיחות החוזרות אותן מבצעות המתנדבות בהתאם להודעות שהושארו במשיבון. “כל פניה וכל הודעה מקבלת מאתנו שיחה חוזרת”, מדגישה, “גם כאשר מדובר בפניה שאינה רלוונטית כלל, כמו ‘רציתי לברר מה הטלפון של בית הספר בישוב’ או ‘האם אתם מכירים תלמוד תורה כזה וכזה…’ חוץ מההיבט המקצועי, ישנו גם ההיבט האנושי, נכון?! אז למה לא לעזור ולסייע כיהודים טובים.

הקבוצה הנוספת, מתמקדת בשיחות הנכנסות בזמן המשמרת. השיחה הקלאסית כוללת הצגת הבעיה, תשאול נוסף כרקע מסביב, בירור נקודתי והצגת הפתרון ההולם. “היועצות כולן, עברו הכשרה מקיפה ויסודית, כך שמתוקף סמכותן ליתן מענה, תוך כדי הצפת הדברים, היינו בשיחה עצמה”.

ז’אנר השיחות השלישי מתמקד בשיחות ליווי ובקרת תהליכים. “למעשה, בסיום כל פניה שואלת היועצת בעדינות, האם יש צורך להתקשר בעוד כשבועיים כדי לוודא שהדברים הוטמעו, או כדי להתבשר האם חלו שינויים ותמורות. מרבית ההורים אכן מבקשים לקיים שיחה חוזרת ומשלימה, כדי לעדכן על התהליך האיטי/מבורך/סטטי שחל בבית”.

כמו תרגום סימולטני חופף, עולה לי השאלה ‘וכי, איזה שינויים עשויים להתרחש כבר בטווח של ארבעה עשר יום בלבד?’. כתשובה אני מקבלת תמונה אופטימית. “תתפלאו לשמוע, אבל במקרים רבים, כאשר הורים מיישמים את התשובה, מארגנים מחדש סולם עדיפויות או לומדים לעמוד על עקרונות מסוימים, אנו עדים לשינויים. ואפילו מהותיים”. הסוד הוא בהשמה נכונה.

 

מצד אחד לדבר מצד שני להקשיב

כמו כל עסק שהוא המסמן לעצמו בלוח השנה תקופות רגיעה ותקופות של סער, כך גם ‘קול להורה’ מזהה תקופות של שגרה ומי מנוחות לעומת ימים תזזיתיים של לחץ ומתח. “אצלינו מרגישים את ערב פתיחת הלימודים, יותר מהמורים והתלמידים עצמם. עשרות שאלות בנושאי למידה, תלבושת, מוכנות לכיתה אלף, פחד נטישה, קושי הסתגלותי, מעבר ושינויים ועוד, המוקד מוצף בשאלות אלו, עד כדי כך שלעיתים מדגדגת אותי השאלה, איך היו מסוגלים הורים וילדים לצלוח את שלב תחילת שנת הלימודים, מבלי שהיה להם את ‘קול להורה’”.

מיותר לציין את זמני החירום והמתח הביטחוני, שמדינת ישראל מתמודדת איתם בתקופה האחרונה. הורים רבים מספרים על ילד שחזר להרטיב או ילדה שהחלה לגמגם, בעקבות אזעקות ‘צבע אדום’ או קולות של נפץ ומרגמה. מישהו חייב לתת להם תשובה! ואת החובה והזכות הזו נטלו על עצמן המתנדבות היקרות.

כל השיחות מתועדות במערכת הממוחשבת, “אנו עובדים עם תוכנה שנבנתה במיוחד בהתאם לצרכים. לאחר השיחה מתעדת היועצת פרטים טכניים סביב הפניה, הרקע והייעוץ שניתן”.

“מספר מטרות סימנו לעצמינו בעצם התיעוד, האחת היא פשוטה, לצרכי סטטיסטיקה בלבד, כדוגמת גילאים אופייניים, מקומות ישוב או שכבות אוכלוסייה, וכמובן סוגי הפניה, כך למשל הבחנו שהגמילה היא סוגיה קשה האורבת לפתחם של הורים. וילדים רבים לא מקבלים את המענה האולטימטיבי לנושא”. ניתן בהחלט לומר כי תיעוד השיחות מאפשר למידה עצמית בקורסים הבאים ואף במהלך ההתנדבות עצמה, על מה לשים דגש, היכן הרחיב והיכן לקצר.

מטרה נוספת היא התמצאות והבנת הפניה, “כאשר הורה פונה אל המוקד תיכף ומיד יכולה המתנדבת לפתוח את תיעוד הממוחשב ולעיין בפניה הקודמת, פעמים שהפניה נענתה בעבר על ידי יועצת אחרת ואין טעם להלאות שוב את ההורה לגולל שוב את הבעיה לפרטיה. עלעול קל בפרוטוקול יחשוף למתנדבת התורנית את הפניה הספציפית לאורכה ולרוחבה, עד כמה שניתן”.

 

כל מעקב לטובה

מעשה באימא מסורה  שחשה חוסר אונים בשדה החינוך עם ילדיה שלה. חוצפה. עזות מצח. וסירוב לכל פקודה. מה עשתה? בצר לה חייגה את המספר הקליט של קול להורה, ותינתה את כאבה. ‘איך? אבל איך אפשר לגרום ליוסי לשמוע לקול דבריי?” היועצת האזינה. התרשמה מן הדברים ופינקה בתשובה מפורטת. השיחה הסתיימה לא לפני מילות תודה מצד האם, ותיעוד השיחה מן הצד השני.

כעבור יום או יומיים שוב חשה האם במצוקה. התכשיט שלה מאכיל אותה מרורים. המספר קליט, הקו מוכר. שלום לקול ההורה. יועצת תורנית חביבה מאזינה בקשב רב לחוסר האונים. הילד אנרגטי והאם נדרשת לאכוף אותו לכללים של בית… התמונה מתבהרת עוד יותר, ושוב עולה הפתרון המקצועי.

לאחר שבוע, אותה שיחה בווריאציה קצת שונה. והנה גם לאחר שבועיים. המשותף לכולן: הילד מרדן והאם מתוסכלת. “הודות לתיעוד השיחות שלנו במוקד, מגלה היועצת התורנית כי האם שמעבר לקו פונה שוב ושוב באותו ענין, וככל הנראה מתקשה בהטמעת התהליך שהוצע”.

“נו, אז מה עשינו? בייעוץ פנימי בין אנשי הצוות, הוחלט להפנות את הגברת לקבוצת של הנחיית הורים. ברוך השם נראה כי היא עולה על דרך המלך…

 

הקו הדיסקרטי

‘שלום’ נשמע הקול המהסס מעבר לאפרכסת, ולאחריה דקה של דומיה ונשימה סמיכה. היועצת שמכירה כבר את כל סוגי ההקדמות לאופניהן. נתנה לדקות הבאות לעשות את שלהן, אלא שההורה גם הוא המתין לאותן דקות, שאולי תעשינה את שלהן…

‘את המבוכה יכולתי למשש, אפילו מבעד לטלפון’, העידה מאוחר יותר המתנדבת באותה משמרת. ‘ניסיתי לדובב אותה, לשמוע מה מציק לה, אך היא בשלה. מסוגרת בתוך קונכיה’.

במשפטים הבאים הבינה היועצת כי הדוברת האנונימית, מבקשת להעלות בעיה מסוימת אך החשיפה לא נעימה לה. ‘הסברתי לה כי איננו דורשים שם ומשפחה גם לא שאר פרטים מזהים, מה שנוח לה לומר – שתאמר. ומה שלא- לא’.

מיד התרצתה האישה ופירקה את המשא המכביד עליה. בסך הכול מדובר היה בשאלה מסוימת המטרידה הורים רבים בשכבות הגיל הללו, אלא שלא תמיד נח ונעים לפתוח את הנושא ולדבר עליו. אבל מאידך, להתעלם מהבעיה אינו נכון בעליל.

“האופציה של פניה עם כל שאלה ללא הזדהות הדוברים, מאפשרת ומזמינה הורים רבים לבוא ולהניח על השולחן, כל דבר שיושב על הלב”.

עוד יצוין, כי פרטיותם של ההורים נשמרת בכבוד, ולא יהיה  מופקע לומר אף בקנאות… “כחלק פרוצדוראלי רגיל, אנו מבקשים מההורה לציין שם היישוב בו הוא מתגורר. והיה וההורה מסרב לחשוף בפנינו פרט זה, גם ברוך יהיה. זה בסדר גמור, ורצונו הוא כבודו”.

 

ראיה בתלת מימד

אחד האתגרים המשחרים לפתחה של היועצת, היא להאזין למה שבעצם לא נאמר כאן, ובמילים אחרות: לסיפור שמאחורי הסיפור. אביגיל שולפת מאמתחתה דוגמא שהייתה עדה לה אך באחרונה, אך לפני כן היא מטרימה ואומרת ‘זה לא מקרה יחיד מסוגו…’.

טוב, נקרא לה שרה או רבקה, רחל או לאה, זוטות. לא משנה. כי ממילא היא לא השאירה פרטים מזהים אצל המוקדנית. “השיחה זרמה וקלחה, שרה ספרה בכאב לב על ילדה חכמה ופקחית כבת חמש ומחצה. שמסרבת בכל תוקף לשתף פעולה במלאכת הגמילה. צעד אחד קדימה שני צעדים אחורנית… מה עושים כאן? הבי לי עיצה”…

לאחר שיחה מעמיקה והעלאת פרטי רקע נוספים, התבררה התמונה הפנורמית כולה. הבית בתקופה סוערת של גירושין, האב התבקש ליטול את חפציו ולעזוב את הדירה. ההליכים המשפטיים בעיצומם. משמורת והסדרי ראיה נידונים בכובד רעש ובחמת זעם, האווירה בבית אמוציונלית עד שלילית. חרף ניסיונותיה הטכניים של האם לגמול את בתה יקירתה מחיתוליה, הרי שאינה פנויה נפשית למשאבים הרגשיים שאלו דורשים. “כשהבנו את מצב העניינים. הדרכנו את האם להרפות כרגע לחלוטין מנושא הגמילה. ולתת לילדה את התמיכה  הרגשית לה היא זקוקה כל כך בימים האלו. כשבסולם עדיפויות חדש, מטרת העל המסומנת כרגע הינה עיצוב סביבה רגועה ובטוחה(!) לילדה, ורק לאחר מכן כצעד שני, תבוא הגמילה ביום ובלילה”.

זה לא יהיה יומרני לסיים ולכתוב, כי האם ובתה קבלו במתנה את בריאות הנפש שלהן, שוב בחזרה. והגמילה? אה, זו הרי לא הייתה הבעיה האמתית…

 

שליחים טובים באמצע הדרך

איננו מטפלים בנושאים פרא רפואיים או בעיות נפשיות, גם לא במקרי רווחה או קונפליקטים של זוגיות”. חוזרת אביגיל ומדגישה, “אנחנו כאן כדי להקשיב ולהשיב לשאלות רווחות של הורות סטנדרטית, העוסקות בגיל הרך”.

הנה סיפור מיום אתמול…

“אילנה התקשרה נסערת. די. נמאס לה. במשך השבועות האחרונים נתונות רותי והיא במאבקי כוח מול… המוצץ. לא עזרו מבצעים, לא הועילו פרסים וגם לא איומים. רותי לא מסכימה בשום להיפרד מהמוצץ המיתולוגי שלה…”.

אבל תיכף היא בת שש… וכבר נרשמה לכיתה אלף. ואיך למען השם מוציאים אותה מן בוץ הזה? או איך מוציאים את הבוץ הזה ממנה? מן הפה שלה?

“שקענו בשיחה נעימה, ומרגע לרגע התחברו חלקי הפאזל זה לזה, רותי היא בת הזקונים להוריה המבוגרים יחסית, ובמשך היום מקבלת מסרים כפולים. ההתייחסות אליה כאל תינוקת מתוקה סמוקת לחיים, על אף שעוד רגע תעלה לכיתה אלף…  ומשכך, מדוע בכלל לצפות מילדה שנחשבת ל’בייבי של המשפחה’, שתזרוק את המוצץ לסל וחסל?!” שואלת הגב’ סולוף, ומשיבה על כך בעצמה: “הרי שאין הגיון בין הדברים. וכדי לגרום לילדה להתנהג כבוגרת, יש להתייחס אליה תחילה כאל בוגרת”.

האם תודרכה כיצד לשנות את הגישה בהדרגה, ואיך להימנע כליל ממסרים כפולים. “לאחר שבועיים כשהתקשרה היועצת שלנו לברר, מה קורה עם הילדה? האם המוצץ כרוך עדיין על צווארה? היא התבשרה בשמחה כי ‘רותי כבר ילדה גדולה’.

עשרות סיפורים כאלו מתגלגלים ל’קול להורה’. לפעמים אלו, שאלות קטנות שרק תשובות גדולות יכולות להן, ולפעמים אלו שאלות גדולות, שדווקא תשובות קטנות. קטנטנות. נתנו מנוח לכף רגלם. עלה של זית.

“אנו חשים כי זוהי שליחות חשובה ללוות את ההורים בתפקיד האחראי הזה של חינוך ועיצוב ילדי ישראל”. מסכמת בהתרגשות הגב’ אביגיל סולוף רכזת ‘קול להורה’ בשלוחה הדתית-חרדית. “ותקוותינו להרחיב את הפעילות ימה וקדמה צפונה ונגבה, כדי להכניס את האור בבתים נוספים רבים”.

אין ספק כי רקורד עשיר של שמונה שנים במרחב בציבורי, ושנה מוצלחת של התאמה מגזרית  לסקטור הדתי- חרדי. הובילו היישר אל המשוואה המנצחת: עם “קול להורה” מבית ‘נאות מרגלית’– כל הורה, יכול!

 

inner_page_right_icon_1