06.07.2020

מתחילה עם תקווה: הגב’ אילנה שרעבי / מנהלת משפחתון ברחובות

הרעיון ללמוד מטפלות סוג 1 הגיע בעקבות מודעה בעיתון מקומי לעבודה מאתגרת, ממריצה, ובעיקר מהבית.

לאחר 11 שנות עבודה כמזכירה בכירה בבית אבות ועוד למעלה מעשור שנות עבודה כאחראית בבית הארחה יד בנימין, הרעיון ללמוד קסם לי בעידודו המלא של בעלי יהודה ז”ל.

קורס המטפלות נערך בחולון למשך כחצי שנה במתכונת של 800 שעות לימוד,  5 ימים בשבוע, משעה 9.30 עד 3 אחה”צ,  תוכנית לימודים עשירה. לא?!

 

צעדים מהססים

בתחילה חייכתי לעצמי על הרצינות וההשקעה עם המבחנים, עבודות הגמר, עבודה מעשית במעון, לא הבנתי מה יש ללמוד או ללמד אותי, האם איני יודעת לחנך תינוקות מגיל שלושה חודשים עד גיל שלוש שנים? הרי אני בעצמי אמא ל-4 ילדים ו-17 נכדים…

עד מהרה הבנתי שטעיתי. השיעורים היו מעניינים ומאתגרים, המורות היו מקצועיות ומוכשרות, הרגשתי תענוג אמתי להשכיל ולהעשיר את הידע בתחום, ידע יקר שבוודאי היווה לי ערך מוסף להמשך העבודה.

שבועיים טרם סיום הקורס, הודעתי לבעלי שאכן הקורס מהנה ומעשיר, אבל לא נראה לי  שבגיל ששים שנה אתחיל להאכיל מטרנה, לחתל תינוקות, לשבת על השטיח ולפזם שירי ילדים, ובהמשך הגדילה שלהם גם עבודות יצירה, בקיצור: ‘לא, תודה!’.

בעלי ואני היינו זוג שאוהב להכניס צבע לחיים, ביקורים, הצגות, הרצאות, ומחולות.

והנה בגיל ששים שנה לצד שלושים ושש שנות נישואים, הגיע הזמן ליהנות משקט, רוגע, טיולים, וקצב אחר… ואם ליהנות מתינוקות הריני ברוך השם ברוכה בנכדים והם יעניקו לי את השלווה המיוחלת.

שעון החול נוסע, קיבלתי תעודת גמר עם ציון מעולה.

 

שינויים קטנים. גדולים.

הבחינות הסייתמו להן, אך הלימודים נמשכו הלאה. והנה בהגיעי לביתי כל יום לאחר יום הלמודים, הייתי מבחינה באי אלו שינויים.

בעלי שהיה חסר אונים עקב החלטתי שלא לפתוח את המשפחתון השנה, החליט לקחת את היוזמה האישית לידיו… בבתינו יש בר-משקאות עם פתחים עגולים להנחת הבקבוקים, בעלי רוקן את הבקבוקים ושם במקומם שלל בובות פרוותיות משובבות עין. בפעם אחרת תלה וילון צבעוני על החלון כדי להחשיך את החדר למצב שינה, הוא לא שכח להניח שתי כונניות עם משחקים כגון: פאזלים, קוביות גדולות,  משחק סברס, ספרי ילדים מנוילנים, אף פרש שטיח מאויר על הרצפה. את כל האוצר אסף מבני המשפחה המורחבת בעזרת ילדיי,  וללא ידיעתי.

גולת הכותרת מבחינתה הייתה, הכנסת ארבעה לולים עם מצעים וכיסויים שיהודה ביקש מקרובי המשפחה. למעשה הכין לי משפחתון לתפארת, ולי מה שנשאר זה רק להביא את הילדים אל המשפחתון.

 

משפחתון חדש נולד

כאשר ראיתי את השינוי מידי יום ביומו בחדר, הרגשתי את עצמותיי מרקדות. זה אמתי! כל יום פגשתי  שינוי משכנע יותר מקודמו, אך עדיין חששות כבדים רבצו. ובעלי כהרגלו, מתייצב לצדי ומבטיח: “אני איתך לאורך כל הדרך, אם זה לשעשע את הקטנים או לסדר את החדר ואם זה בבישולים או להרתיח בקבוקים בתחליפי חלב”.

אומנם, לא פתחתי את המשפחתון ב-1 בספטמבר, אבל ב-1 לאוקטובר 2013 היו לי ארבע תינוקות מקסימים והחמישי הצטרף לחבורה אחרי החגים. ואכן, כפי שהבטיח, הסיוע של בעלי היה גורף.

בוקר אחד, כאשר שכבו התינוקות על השטיח, על הגב, התנגן לו שיר עם מקצב של ריקוד מוכר, בספונטניות הזמנתי את בעלי לרקוד, כדי לראות את תגובתם המחויכת של התינוקות. הוא נענה להזמנתי ורקדנו לצלילי המוזיקה מול התינוקות הרכים. כאשר נוכחנו לראות את חיוכיהם והנפת הידיים והרגליים לפי הקצב,  התמלאנו התרגשות והנאה.

 

לפני הסוף המר, התחלה אופטימית.

אנו חוזרים בתשובה, את בעלי הכרתי במועדון ריקודים וזה גם היה, אקט הפרידה שלנו, הריקוד האחרון שרקדנו מול התינוקות… כי לאחר חודש ב-9 בנובמבר 2013 נפטר בעלי באופן פתאומי.

ביום שישי עלה חום גופו, כעין מחלת שפעת קלאסית. בשבת בשעה 13:00 לאחר החמרה במצבו הזעקתי את כוחות ההצלה, ולאחר ארבע שעות של מלחמת אראלים ומצוקים, החזיר נשמתו לבורא עולם במרכז רפואי קפלן ברחובות.

באמונתי היום, הרגשתי שהקב”ה אומר לי: “דאגתי לך שבעלך יארגן וימריץ אותך לפתוח את המשפחתון, להיווכח שאת מתפקדת בצורה מופלאה חודש ימים. וזה הזמן להחזיר את נשמתו לבוראו”

כיום שנה שלישית לעבודתי, אני מברכת יום יום את בורא עולם על נחישותו של בעלי שאפתח את המשפחתון, כי בדיעבד לאחר האסון הקשה שפקד אותי, התינוקות ובני משפחתי הם הנוחם שלי.

 

מזמור לתודה

ברצוני להביע את תודתי ושימחתי שזכיתי להימנות במשפחת “נאות מרגלית”, המעשירה בידע ועוטפת בנעימות ואהבה, מטפלות ותינוקות כאחד. כמו גם עבודתה הפורייה של הגב’ הילה סיידון שדואגת אחת לחודש להעביר לנו סדנת יצירה, מרצה אורח, והעשרה חינוכית, בתוך צוות של המשפחתונים.

תפילתי היא לשלמות בבריאות הגוף והנפש, להמשך עשייה חינוכית מתוך תודה לריבון הכול יכול.

inner_page_right_icon_1