06.07.2020

מנווטת: הגב’ שבי בן-חמו / רכזת משפחתונים מחוז דרום וירושלים

צלצול טלפון ביום שיגרה. כאילו. מעבר לפומית גלי קול של שמחה.

מזל טוב! מזל טוב! מוענקים בזאת אישורי הפתיחה.

לאחר המתנה ארוכה באילוזיה של נצח, הפך עוד חלום מתוק למציאות בשטח. זיק של תקווה ניצת בעניים. הורים הממתינים בציפייה נואשת למסגרת חינוכית קטנה ואיכותית, בפיקוחה של הנהלה מקצועית, הגיע רגע הבשורה.

כאן ניטעים המשפחתונים של “נאות מרגלית”.

 

לא קלה היא הדרך

עבודה רבה לפניי, לזרוע את הזרעים, להשקות את השתילים, לנכש לעדר ולטפח…

אט אט, טיפין טיפין ריאיון אחר ריאיון, ועדת היגוי וועדת יישום, החלטה ועוד החלטה. יצאנו למבצע חיפושים עם מצפן של אחריות, וההחלטה כל כך לא פשוטה. מי תהיה האחת ועוד אחת שתפתח את דלת ביתה, ואנו נפתח בפניה את חלון ההזדמנות הזה.

ומנהלות משפחתונים, מוכשרות, חמות, לבביות ועוד מעלות טובות, כולן מציגות תעודת הכשרה בגאווה, פותחות את ביתן לרווחה ומציגות את המקום בו מתעתד להיפתח משפחתון לתפארת. השקעה בסביבה החינוכית, רכישת ציוד איכותי, וברכת הבית כתפילת הדרך.

כאן ייבנה מוסד חינוכי לרווחתכם של ילדי ישראל הרכים, דור העתיד של העם.

מול “מטר” המשפחתונים, גשמי ברכה. הגיע “מטר” שאלות ההורים, מן היורה עד למלקוש. פיקוח קיים? משפחתון מאובזר? יש כסא וגם שולחן? ארוחה מזינה? חיבוק חם ומעטפת של אהבה? ובכלל, האם מלווה במקצועיות לשמה?

איזור שלם קורם עור וגידים…

בהדרכה צמודה, מאומצת ומהנה בדינאמיקה של צוותים חדשים, צועדת אני על קצות הבהונות בין המשפחתונים, פוגשת מטפלות שמחות העושות עבודתן נאמנה מתוך שליחות ואהבה, כאשר כל משפחתון שונה בתכלית ממשנהו, כל סדר יום, כל תפריט, כל משחק וכל פינה, מקרינים ומשקפים בית חמים ואורח חיים.

לא מעט מילות העצמה אודות עבודת קודש בחלקת האלוקים הפרטית שלהן, ו’הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל’, ושמירתו תמידית מלמעלה. וכל אשר נעשה בשמחה ובנפש חפצה, חסד הוא לעוללים.

 

החלטה כבידת משקל

שוב צלצול טלפון.

הפעם מעבר לפומית נשמעת נימה עצורה. זו קולה של המטפלת המסורה.

הסיפור שלה כואב, עם התחלה עצובה. סיפור על ילד עם קשיי אכילה ובעיות בתקשורת, אינו מישיר מבט מתנדנד כל העת מצד אל צד, מסתגר בתוך עצמו ומתעסק עם משחק אחד בלבד, אינו מוכן להסתגל לשינויים, וכל טריגר כזה מוביל אותו לבכי ותסכולים רבים.

אני מגיעה לתצפית והדרכה וברגע קל נדלקת הנורה האדומה. פגישת המשך עם האימא, עכשיו הנורה מהבהבת בחוזקה… שיחה משמעותית עם המטפלת מציבה אותנו  בפני התלבטות קשה. מורכבת. גורלית. האם להשאירו במסגרת הנוכחית? אולי נכון להעבירו למסגרת טיפולית?? והמטפלת עם מחשבה רבה שואלת ומהרהרת בקול, האומנם? האם תוכל להעניק את הטיפול המקצועי לו הוא נדרש? האם יקבל הפעוט את המענה המדויק?

ואז נופלת ההחלטה על התייעצות מעמיקה עם שירותי הקהילה, נדבך נוסף נעבר להדרכה הרגילה שאני כרכזת מעבירה. התשלובת נראה מבטיחה: ייעוץ וליווי מקצועי חיצוני בתוך מסגרת המשפחתון הביתית והרגילה. מה שנקרא, ליהנות מכל העולמות.

“זוכרת…” אני פונה אל המטפלת. “כאן הקמת מפעל לתפארת… גדוש בחום אהבה וחסד, זהו הרגע שיש להפעילו במלוא העוצמה”. חיוכה האינסופי של המטפלת נפגש במבטי האימון שלי. עכשיו היא פונה  לחבק את העולל הקטן, עולם גדול. נחושה ומתעקשת שלא להוציאו מהמסגרת, “אעשה מאמץ וכל השתדלות” כך בעיניים בורקות, “כי אם בחלקי נפל הדבר, זו השליחות שלי”.

עו”ס נכנסת לתמונה גם השיח מעמיק עם ההורים. עולמות של כאב נפתחים. נחשפים. נצרבים.

זוג הורים מתקשים ומוגבלים, וזוגיות שמנסה לשרוד, וילד יקר עם בעיות על גבול האוטיזם. וממול מטפלת אחת עם לב ענק שגילתה רגישות לבעיה קשה בהתפתחות.

אתגר גדול הזדמן לפתח הבית.

 

הזורעים בדמעה ברינה יקצורו

חודש. חודשיים. אולי גם שלושה.

שוב צלצול טלפון. הפעם מעבר לקו נשמע טון נרגש. מאושר. זו קולה של המטפלת.

מטפלת מבשרת על התקדמות, תהליך מייגע שמניב תשואה תוצאה של נחת. ילד שמח, אוכל ומחייך ואפילו… כבר הולך.

הורים אכפתיים המשתדלים בכל כוחם לגדל ילד מאושר, ולשתף פעולה בין השאר. עו”ס מודה על עוד ילד ומשפחה מאושרת, שנשארו בזכותנו  בתוך המסגרת.

ואני רכזת משפחתונים, מודה יום יום לבורא עולמים על כל אותם רגעים נפלאים, שבזכותם מתגמדים כל הקשיים.

inner_page_right_icon_1