06.07.2020

מאת: ל. חן

 

דור הולך, דור בא והארץ לעולם יושבת.

ציר הזמן דינאמי ומשתנה, אנשים עולים ויורדים בו, תרבויות מופיעות  ונעלמות, סיסמאות, אמוציות, מעשים ותובנות נכנסים ויוצאים, ונכנסים. וחוזר חלילה. אך עוגן אחד מחבר ומקשר בין בני האדם כולם, בין האיש שהיה כאן אתמול לבין זה שיהיה כאן מחר… והוא… האמירה!. אמירה שבמילים, אמירה שבמעשים, אמירה שבשאיפה ואפילו אמירה שבשתיקה. ופעמים רבות, זו האחרונה יותר מכולם.

שאיפתו הטבעית של האדם להשאיר בעולם אמירה מהדהדת לאלו שבאים אחריו. מנטרה שתהווה מסר חזק. מודל לחיקוי. עקבות ברורות על השלג הקפוא או על החול הצחיח, ובלבד שתהיינה כאלו שתזמנה לפסוע אחריהן. אלא דא עקא, שרוב בני אדם נמנעים מלהתעסק בחלק זה של החיים, רובם ככולם מסתייגים מן הסוגיה, מה יהיה אחרי לכתם… ואף השאלה עצמה מעלה בבשרם חידודין חידודין.

לכן, לא פלא אפוא שאין צוואות רבות המונחות בסבלנות במגירותיהם של עורכי הדין.

 

הורים רבים, שאיפה אחת

סקר רחוב ספונטאני שנערך בין הורים רבים משכבות אוכלוסייה שונות, מעמדי חברה קוטביים, מצב חשבונות בנק שונים ומגוון תכונות וטיפוסים, העלה בבירור את הממצאים הבאים: כולם רוצים שלילדיהם יהיה טוב יותר. מרווח יותר. כלכלי יותר. שמח יותר. רגוע. ביטחון תעסוקתי. מעגליים חברתיים. זוגיות יציבה. בריאות תקינה. צאצאים מוצלחים. ועוד ועוד.

מעבר לכך קיימת השאיפה הרוחנית לילדים מחונכים יותר. יראי שמיים, מקפידים על קלה כבחמורה, מצפוניים יותר. מתחשבים יותר, בעלי עין טובה וסבר פנים יפות. נוחים יותר למקום ונוחים יותר לבריות. נקודת המוצא היא: אנחנו. אבל שיהיו יותר. הרבה יותר.

רגע, אי אפשר לפספס את  הזווית המתורבתת האנושית שגם שם ההורים לא עושים הנחות. בוודאי שואפים הם לראות את צאצאיהם אחריהם טובים יותר. אמפתיים יותר, סימפטיים יותר, בעלי טקט, קוראים את המפה, מבינים קודים חברתיים,  מוקפים בידידים, הומוריסטים ושנונים תופסים עניין ומבינים דבר מתוך דבר, רצויים בכל מקום בבואם, ומשאירים רושם טוב בלכתם.

אבל בשאיפת החיים הזו יש גם מימד נוסף והוא שאיפת ההורים מן הילדים כלפי הם עצמם, אביו ואמו, שידעו היקירים הצעירים להעריך את אשר עושים להם, נותנים להם, מכינים בעבורם, מתפללים למענם. שיכבדו אותם מתוך שמחה ואהבה, מעבר לציווי החמישי בעשרת הדיברות, שייחסו משמעות לדמות ההורית, למילה ולשאיפה שלה. ובעיקר למסר שמעבירה.

הנה ברשותכם פרשנו בקצרה, את ארסנל החלומות והתקוות שנושא על שכמותיו כל הורה באשר הוא, באהבה ובדומייה.

 

הדרך לחזון 

עכשיו עם היד על הלב, מגיעה תורה של השאלה הנוקבת, שאלה המרצדת במוחו של כל הורה, אם החלומות ששרטטנו כל כך ברורים, מדוע הדרך להגשים אותם אינה נהירה ומובהקת? ובכלל, כיצד אפוא, חלק מן השאיפות אינן מקבלות אחיזה במציאות? ולעיתים אפילו מתנדפות עם הרוח…

היכן עובר הגבול הדק בין תקוות לאכזבות? בין מיצג שווא לאמירה עם משמעות בשטח? לא התמהמהנו לרגע, הלכנו לעשות סיעור מוחין עם הרב חיים ולדר סופר נודע, יועץ חינוכי ומנכ”ל ‘המרכז לילד ולמשפחה’ בבני ברק, ביקשנו לגלות את הסוד המקצועי בהגשמת תקוותינו מיקירינו. והאם שאיפות טובות בלבד עשויות להניב תשואות בחינוך? או שמא יש צורך בכלים נוספים?

“את הדברים שאשמיע כעת, איני אומר כגחמה של רגע, גם לא ציטוט של קלישאה ישנה. דווקא עבודתי החינוכית המפגישה אותי עין בעין עם הורים, ילדים, משפחות, שאיפות. תקוות, אכזבות וגם הצלחות, היא זו שייצרה מתוך החיים עצמם, את האג’נדה המשמעותית בחינוך”.

 

הולכים בתלם

הנטייה הטבעית הנטועה בליבו של האדם, ובמקרה דנן בליבו של הילד, הינוקא. היא הרצון ללכת בתלם. לפסוע מעדנות בשביל הזהב. להשביע את רצון ההורים והמורים ולשאת חן וחסד בעיני כל רואיו. “ילד מטבע בריאתו אוהב להישען על הוריו, לקבל את דבריהם ולהסב להם נחת רוח”. מציין ולדר ומוסיף, “באופן טבעי ילד אינו חש צורך עז להרגיז ולהעלות את חמתם של מבוגרים כלפיו. ההיפך הוא הנכון. ברוטינה של היום יום ילדים קמים בבוקר ומתכוננים להיות טובים במשך שעות היום, ליישר קו עם כולם, ובהגיע שעת הלילה ללכת לישון שמחים, ומרוצים. בבריאות הגוף והנפש”.

אבל כמו אילן שמטבע היותו הוא, גדל ישר ומאונך, אולם כשטריגר מסוים גורם לו לסטות במילימטר. מילימטר בלבד. תהא המשך צמיחתו וגדילתו עמוקה. ומשופעת. כך בדיוק נפשו של הילד הרך, השריטות שאנו נשרטים בחיים – והרי כולנו נשרטים. הן אלו שגורמות לאילן, לצמיחה ולתזוזה שלנו לכאן או לכאן. לא אחת התזוזה הראשונית היא מנורית, אך סופה מי ישרנה.

“הנפש מורכבת מחומרי בסיס, כאשר כולם מסופקים לה בכמות הנדרשת ובמידה המדודה, תהא צמיחתה של הנפש ובנייתה נאה ומתוקנת. אולם, אם ‘מתפספס’ רכיב אחד מכל אלו, או מסופק לה בצורה בלתי מותאמת, בניין הנפש בסכנה. סביר להניח שביום מן הימים ניווכח לראות בתזוזת הענפים או הגזע…

זהירות! אנו נמצאים בתפקיד אחראי מאוד. אה?!

האם יש מתכון מבטיח? או טיפול מונע?

 

מצרכים לנפש בריאה:

הרב חיים ולדר מונה ברהיטות את שמות הרכיבים והערכים אשר מוטל עלינו להכניסם אל כלי הקיבול האישי של הילד. הנפש שלו.

 

המכבד את הבריות

לא, לא. לרגע לא התכוונו לכיבודים של ברכות נישואין או ישיבה נכבדת בשולחן המזרח, גם לא לעליות לתורה או כיבודי ‘מי שברך’. כבוד בקונוטציה חיובית הוא כבוד המתבטא על ידי רגש של הוקרה כנה. הכרה עמוקה באישיותו של הילד. באמירותיו. ובמעשיו.

בן אדם מעצם מרקמו הוא, כלי עדין ופגיע, כאשר לכל אחד כמובן, ישנו סף הסדק שלו. כאשר מרגיש אדם שכבודו האישי נסדק, נשבר או נפגע, ייצא לחפש להרוות את צימאונו העז בכבוד שלילי. וכבוד זה מושג לרוב באמצעות כוחניות, ברוטאליות, תשומת לב מלאכותית ושלילית. עלינו לזכור כהורים ומחנכים שכאשר נספק לנפש הילד כבוד והכרה אובייקטיבים ונקיים, לא יעלה הצורך בהמשך חייו, לצאת למבצע חיפושים אחר כבוד קלוקל.

ובכל אופן, איך מיישמים תכל’ס את המושג המופשט כבוד חיובי, בגיל הרך?

גם כאן, עמדתו של וולדר ברורה בנושא: “כל הערה חיובית, היא בגדר כבוד! אין לזלזל בעומד ממול גם בסך הכול הינו פעוט רך בשנים, וכמובן, יש להשתדל ולהרבות בדברי שבח, ואף לחפש הזדמנויות מתאימות לכך”.

 

הערכה ואהבה

אחד מתנאי הקיום הבסיסיים של הנפש היא הערכה ואהבה. המושג אהבה פירושו לאהוב מישהו ללא תנאי, ללא קשר של סיבה ותוצאה, ללא השלכתיות וללא משוואה של תנאים סביבתיים. האקסיומה היא: אני ההורה. אתה הילד. ואני אוהב אותך… באמת!

ההערכה לעומת זאת, היא מטבע לשון שמשתמשים בה בהתאם לעשייה מסוימת. כהורה ומחנך יש למצוא איזשהו דבר מעשה של הילד בכדי להעריכו על כך בתמורה, הערכה הזו תגביר אצל הילד את המוטיבציה והנכונות להוסיף ולהשתדל הלאה, למען ימשיך להיות מוערך.

זהו מעגל קסמים הסב סביב עצמו. והוא מונע מאנרגיה חיובית.

במידה ונפש הילד לא קיבלה הערכה נכונה או אהבה אמתית, ייווצר מצב של צורך קיומי לחפש את אלו בשדות זרים. וכמו שנוהגים לומר… זהירות מוקדמת, ובמילים אחרות: התנהלות נכונה, מונעת אסון.

 

אמת ויציב

מעבר לזאת, שואפת נפש האדם לאמת ויציבות. ערכים אלו דומים זה לזה, אך למעשה גם שונים זה מזה. אמת משמעותה להתנהג מחוץ לבית בדיוק כפי שהנך נוהג בדלת אמותיך בבית שלך. אותן הליכות. אותו הדיבור. אותם הניואנסים ללא הבדלי מאפיינים של ‘כאן’ ו’שם’.

ואילו יציבות פירושה לשמור על יציבות ואיזון הבית מבפנים. להקפיד על רגיעה, להטמיע שיח נעים ודברי נחת, להימנע מהתפרצויות של זעם, להדיר תסכולים וצעקות ולהיאחז בשלווה.

כאשר ילד מרגיש לפתע שאין באמתחתו את האמת והיציבות הנדרשים בינו לבין עצמו ובינו לבין יקיריו, יארוז את מיטלטליו הנפשיים והרגשיים ולעיתים גם המנטאליים והרוחניים וייצא לחפש אלטרנטיבות אחרות. סכנה כפולה טמונה בדבר, מאחר שפעמים רבות עלול הילד לסגל לעצמו ערכים אחרים ופסולים שאין בהם ולו קמצוץ אחד של אמת ויציבות.

דברים כדורבנות.

וכי לא מצינו ילדים שביתם היה יציב ורגוע, ועדיין הלכו לתור אחר יציבות במקום אחר?

“לא! חד וחלק!”, הוא נחוש. “בן אדם שחש בוודאות כי יש לו יציבות ורוגע אינו יוצא בשום אופן לחפש מקום רגוע אחר. וכי מה העניין יש לו בכך?! אולם”, הוא מוסיף, “יש כאלו שגדלו בבתים יציבים, אמתיים ורגועים. אך בהמשך חייהם מצאו למגינת הלב מקומות בלתי יציבים, וזאת בגלל מידות רעות או השפעת חברה רעה, שעלולה להיות הרסנית לכשעצמה”.

 

ביתי הוא מבצרי

נפש האדם מטבע בריאתה משתוקקת לבית.

בית הוא הרבה מעבר לקורת גג מלמעלה וארבע קירות מסביב. בית הוא הרמוניה. השראה. אווירה. ומי אמון על המלאכה הזו? וכאן נשיב בשאלה על השאלה, ‘ומי בעצם, אם לא ההורים?’. כבוד הדדי. דיבור מוערך. שיתוף פעולה תיאורטי ומעשי, תמימות דעים לכל הפחות מול הילדים. ככלל, ילדים מוכנים להשלים עם העובדה שההורים נקלעים לויכוחים ביניהם מפעם לפעם, אך לעומת זאת, אינם מסוגלים לחיות עם תחושה שאבא ואימא אינם מכבדים זה את זה, וגרוע מכך, מזלזלים אחד בשני.

בעיות בשלום בית שנחשפות במערומיהן מול עיניהם הקרועות של הילדים, מציבות את הנפשות הרכות בפני סכנה קיומית. משמעותית. קשה. ילד שאינו חש בחוויה בטוחה של בית, עשוי לחפש זאת מחוצה לו, ברחובות או בשווקים.

 

עצור! גבול לפנייך

גבול הוא צורך קיומי של הנפש. כבר מקטנות צריכה הנפש ורוצה לזהות גבולות וסייגים מסביבה. כל פגיעה שהיא בגבול המוכר הבטוח, או תזוזה קיצונית של כללי “עשה” ו”לא תעשה”. כמוה כרעידת אדמה לנפש הילד.

כל הורה משרטט לילדיו מהו טוב ומהו רע, מה אסור ומה מותר. רצוי או מאוס. נסלח או בלתי ניסבל. מקומם או מרתיח. ילד יוצא אל החיים כשכללי משחק מדויקים וברורים פרושים לפניו.

ויכוחים ופרשנויות מסכנים ביותר את קו הגבול. על כן צריכה מפת הגבולות להיות חדה. קצרה. נהירה. ואינה משתמעת לשתי פנים. הססנות מהרהרת ומערערת את קו הגבול ועלולה לנפץ אותו לתילי תילים של רסיסים. אהה… דיאגנוזה מפחידה אומנם, אבל בהחלט אפשרית.

אם עד כדי כך פני הדברים, אז כיצד אפוא ניתן להבטיח את הגבולות בטריטוריה הביתית של הילד?

“גבולות כרוכות בראש ובראשונה במשמעת ובהיררכיה, בדוגמא אישית ומודל לחיקוי, באישיות מוערכת ובאישיות עקבית”, הוא מפרט, וכבר מחדד, “אך יחד עם זאת יש בהחלט חשיבות למומנט של התניה: ‘אם אתה טוב אז טוב לך’, ‘אם אתה רע אז רע לך’…” ובשתי מילים מתמצתות: שכר ועונש. שכר ועונש הם טריגרים נוחים לשימוש, אך יש להפקיד לעשות בהם שימוש מושכל.

 

דרך ותכלית

ולמעלה בסולם ריכטר, נפש האדם שואפת לתכלית ולאמונה, לדרך וליעד. ליראת שמיים ולעבודת השם, לחיבוב המצוות ולחינוך טוב. גם אם ההורים עדיין אינם נמצאים במקום הזה, הרי שעליהם לכוון את המצפן לכך. עליהם לחבר את הילדים עם השאיפה הזו. להסב את ראשם אל המקום בו נמצאת השלימות, והמקום הזה הינו גדולי ומאורי הדור. ילדים מטבעם היותם הם, מסוגלים להשלים עם העובדה שהוריהם אינם מושלמים, אך אם לא קיבלו מתווה רוחני נכון, אם הוריהם לא כיוננו את שאיפתם אל גדולי ישראל, הרי שהילדים הבאים אחריהם יהיו כמו הוריהם, ופעמים רבות אף מספר דרגות פחותות מכך..

לשאלתינו, האם הורים צריכים להשקיע בהתוויית דרך רוחנית בכדי להניב תשואות בחינוך? או בנוסף, עליהם לעבוד עבודה עצמית תובענית? זו התשובה המוחצת: ‘אל תנח ידך מזה ומזה’. גם שאיפה רוחנית. וגם עבודה עצמית בשטח.

מחייב. אבל מבטיח.

 

מילה של הצלחה

וכך, כאשר יצקנו את כל הרכיבים הללו אל נפש הילד, באהבה ובמסירות, בתוספת תבלין ושמו תפילה. ולמעלה מכך תפילה עם דמעות. גדולים ורבים הסיכויים שלנו בעזרת השם לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות. ומתנהגים כבני אדם. ‘מענטש’.

ועוד משהו לקינוח. “מידות טובות הן ערובה לחינוך טוב!” משוכנע הרב וולדר, וניסיונו החינוכי מהנהן בחיוב. “ומידות טובות כוללות את כל המידות הטובות: סלחנות, ותרנות, לב טוב, ראיית האחר, אי כעס, התרצות, אכפתיות, שמירה על הלשון ועוד ועוד.

“מעולם לא ראינו מישהו שהפסיד ממידות טובות, ועד עצם היום הזה לא פגשנו חי שהרוויח ממידות רעות”. נקודה למחשבה. אה?

 

מסגרת:

בכוכבית קטנה. גדולה.

הרב ולדר, התייחסת בדבריך לצרכים הרוחניים והרגשיים בבניין הילד. רגע, אבל מה באשר לצרכים הפיזיים שלו  כמו קורת גג. תזונה מאוזנת, בגדים מחממים ועוד?

“אכן, ישנם עוד צרכים רבים שהנפש זקוקה להם, אך אלה התנאים הבסיסיים ליצירת נפש תקינה. ישנו הניסוי הידוע שערכו הנאצים ימ”ש על תינוקות שקיבלו קורת גג, תזונה מגוונת, וכסות מחממת. אך מאידך לא התייחסו אליהם מבחינה רגשית, כל התינוקות שבקבוצת מחקר זו השיבו את נשמתם. לעומת, קבוצת מחקר מקבילה שכללה תינוקות שונים שחיו בתת תנאים אלמנטריים, אך קיבלו התייחסות יחידנית ורגשית, כל התינוקות הללו נותרו בארץ החיים”.

האם מדובר בצרכים בסיסיים שהנפש זקוקה להם רק בגיל הרך? או שמא מדובר בצורך תמידי עד מאה ועשרים שנים?

“זהו צורך לכל החיים”, הוא משיב על אתר. “אך אדם בוגר יכול ליצור אותם על ידי מעשיו. ילד צריך לקבל אותם מידי הוריו בחינם, או שהם צריכים ליצור את המצב שזה יהיה על דברים אמתיים, וכאן אנו נפגשים לפעמים בקושי הגדול של הורים שסבורים ש”אם לא מגיע לו, אז לא אתן”. וסבורים שהם הופכים בכך למחנכים דגולים…”

מי הם למעשה אלו שנדרשים לספק את רשימת הצרכים לנפש הילד. האם החברה הסובבת פטורה מכך? האם רק מורים ומחנכים הינם מחויבים לזאת?

“המחנכים והמורים הם אלו שמחויבים לבניין הנפש של הילד. נקודה. החברה אינה מחויבת לזולת אך מחויבת לעצמה. כלומר אדם טוב צריך לחפש את הדרכים כיצד להאיר ולהיטיב עם הזולת”.

ומה קורה כאשר ערך אחד, לא מסופק לנפש כיאות? לדוג’ הערכה או אמת, האם כל המתכון לנפש בריאה מועד לכישלון? (כמו עוגה שלא תצליח אם יחסר לה רק א. אפיה…)

“אומנם יש ערכים ש’מחפים’ על אחרים, עיין ערך ‘אהבה’, המכסה על אלף פשעים. אבל ילד מוקף אהבה שיסבול מהתפרצויות זעם מצד הוריו, יהפוך בהמשך חייו להורה אוהב אשר מתפרץ בזעם. הנה כי כן, קיימת שליחות עבורנו ההורים והמחנכים להטמעת כל הערכים כולם, בעבור נפשו הבריאה והמאוזנת של הילד”.

inner_page_right_icon_1