07.07.2020

יותר ויותר מחקרים אקדמאיים בארץ בעולם מגלים תופעות מדהימות מסביב למוח האנושי. נראה כי אין חלוקה שוויונית בין המוח הימני למוח השמאלי. בעוד האונה השמאלית אוספת חלקיקי מידע, הגיון ומחשבה, והקיבולת שלה קבועה ומוגבלת, אחראית האונה הימנית על חווית האושר והשמחה ומסוגלת להמציא את עצמה בכל יום מחדש  בואו ללמוד כיצד ניתן להכפיל את נפחו של המוח הרגשי, ולהעצים חוויות בחיים. וגם: איך ‘מתיזים’ צבעים עליזים בתוך שגרה אפורה? הצטרפו אלינו למסע אינטראקטיבי ומעצים עם המאסטרו של השמחה והצחוק הגב’ ציפי דגן

מאת: ח. לייזר

 

זוהי הזדמנות פז להציץ אל החומר האפור ששוכן בראשנו, לגלות  נטיות אנושיות ונתונים שונים, ובעיקר להבדיל בין הכוח שמעשיר לנו את האנרגיה, לבין האנרגיה שזוללת לנו את הכוח. ואולי לא תאמינו, אפשר להפוך (ובקלות!) עבודה שחוקה לעבודה של שחוק ושמחה.

רגע לפני ההמראה… קבלו אזהרה ידידותית: התחקיר הזה מרתק. מחייך ורציני גם יחד, אבל בראש ובראשונה מעורר להתחברות מחודשת עם עולם הרגש של חיינו. ומי שאינו רוצה לחיות טוב יותר, מוזמן לפרוש כבר בשורה זו.

 

דוקטור מוח

ד”ר אורי גן-אל מומחה להיפנוזה רפואית מגלה לנו כי המוח שלנו מורכב משני חלקים שונים. אונה ימנית ואונה שמאלית, האונה השמאלית היא כמו אנטנה מחודדת הקולטת מידע מהסביבה, לעומת האונה הימנית האחראית על השינה, הדמיון, הזיכרון ושאר תהליכים היצירתיים.

במשך רוב היום, בעצם כמעט  85%  מן השגרה שלנו, אנו מפעילים את האונה השמאלית ועסוקים בקליטת מידע מן הסביבה, בייחוד לאור העובדה שבעידן המאה עשרים ואחת אנו חיים בעולם המוצף גירויים אינטלקטואלים, תקשורת מפותחת ומידע זורם, כך שבסופו של יום נמצא המוח השמאלי בקדמת הבמה. וכשכל מערכות הגוף עסוקות בקליטת אינפורמציה מסביב לשעון, פוטנציאל הקריסה לא מאחר לבוא. מזהיר ד”ר גן-אל.

ציפי דגן מתרגמת לנו את הדברים: “בני אדם עלולים להגיע מהר מאד למצב סיזיפי של ‘כל העמדות תפוסות’ ואז… מה קורה כאשר אדם מתחיל להיות מודע לעצמו? וכמות המידע והלימוד שהוא דורש מעצמו עולה על מכסת היכולת שלו להתמודד? אה, פשוט מאוד. ואולי לא פשוט בכלל. “זהו הרגע בו מתרחש משבר” מדווחת ציפי. “כל המערכות קורסות, וכל מערכת עושה כרצונה באופן בלתי מבוקר”.

ד”ר גן-אל נותן לכך דוגמא מוחשית ומספר על תלמיד בית הספר שהתכונן ימים ולילות למבחן משמעותי, הוא מגיע אל היום המיועד כשמאחוריו נדודי שינה וחומרים רבים שאסף בזיעת אפו. והנה, לא יאומן, למרות שמוחו (השמאלי, השמאלי, אנו כבר יודעים….) עמוס בנתוני מידע בלי סוף, הרי שפתאום דווקא בגלל הלחץ, עלול הנער ללקות בהתקף חרדה, זיעה, דפיקות לב מואצות, בחילות, שלשולים ולעיתים אף עילפון. ראו זה פלא: לא רק מערכות הגוף אינן מתפקדות כנדרש, אלא המוח בעצמו, (אותו מחסן דחוס במידע…) משחרר הורמונים מסוימים המעלים את רמת הלחץ ומקשים על שיקול הדעת והחשיבה הבהירה.

רבותיי! מפעילה ציפי את צפירת ההרגעה. יש לנו טכניקה מעשית ובכלל לא מסובכת כדי לדלג על הסכנה הזו. “בואו נחליט אחת ולתמיד לשחרר את סיר הלחץ… ולהיפגש שוב עם מוח ימין”.

 

נפגשים עם מחלקת הרגש

“לא בשמיים היא ולא מעבר לים”. מחייכת ציפי דגן ומספרת לנו “פשוט יוזמים ואפילו באופן מלאכותי פעולות טבעיות של המוח הימני, כמו ריקוד, ריצה, משחק, ליטוף חיות מחמד, מוזיקה וכמובן הפעלת רפלקס הצחוק”.

כאשר אדם מתנער מלחץ היומיום ומתחיל להשתמש יותר ויותר במוח הימני, המוח משחרר כתגובה עשרים סוגים שונים של הורמונים (אנדרופינים) והורמונים אלו גורמים לנו להרגיש רגועים, מרוצים ומאושרים.

רגע, חשבתם שזה הכול? אז חשבתם…

 

אנדורפינים, מילה של כבוד

את האנדורפינים הכתירו יודעי דבר למלאכים הטובים של הגוף-נפש שלנו, ביכולתם לשחרר שרירים תפוסים ולשכך כאבים, לחזק את המערכת החיסונית כולה ואף להאט את תהליכי הזקנה. אז תארו לכם שבמקום להילחם בסימני הגיל ולברר על טכניקות דרמטולוגיות להצערת העור פשוט תתחילו לחייך, לרקוד, לשיר ולצחוק.

-אבל תכל’ס ציפי, איך אפשר לסגל לעצמינו אורח חיים שכזה? ועוד בשגרה תובענית כל כך? אז וציפי כדרכו של יהודי, משיבה בשאלה על שאלה: “מה הבעיה?”

– “צריך רק לבקר במוח ימין!” אם ניקח לעצמינו אתנחתא קצרה ונפסיק לקלוט מידע לרגע, שום דבר לא יימחק ממאגרי המידע שלנו, מבטיחה ציפי.

“ההיפך הוא הנכון, אם כל הזמן נהיה במרוץ של ‘מוח שמאל המוח הזה בעצמו יחליט להכות אותנו. בום! קריסה. התמוטטות. תשישות. דווקא לאחר הרגיעה באמצעות מוח ימין, (מחלקת הרגש, זוכרים?!) יוכל מוח שמאל, (מחלקת החשיבה) לשמש כאנטנה יעילה ופרודוקטיבית יותר.

ד”ר אורי גן-אל סיכם את התהליך במשפט מעניין: מוח ימין ממלא את הבטריות, ומוח שמאל מרוקן אותך, ואם תרצו לקרוא זאת מהסוף להתחלה אז: מוח שמאלי זולל את הבטריות שלנו, ומוח ימין מטעין אותנו מחדש.

אם אנשים היו מבינים את ‘הפרנציפ’ הזה היטב בוודאי היו מקדישים זמן איכות נוסף לפעילויות במוח ימין, פעילויות פשוטות המכניסות אושר וצבעוניות גם בפינות אפרוריות ושחוקות. אם פועלים כך מאזן החיים עשוי להשתנות לטובה עד שאפילו המוח שמאלי, ה’בוס’ של קליטת המידע מהסביבה, ישכלל את תפקודו.

“זה בדיוק מה שאנו עושות בסדנאות הצחוק שלנו”, כך ציפי בגילוי נאות, “אנו מרחיבות את נפח המוח על ידי הומור ושמחה ואפילו פרצי צחוק יזומים…”

 

אנרגיה חיובית לסביבה

מחקרים פסיכולוגיים מספרים כי כל אדם ללא הבדלי גזע או תרבותהולך לאחר החזון שלו, נו, ומהו החזון? שיפור איכות החיים. כש’הבייסיק’ לכך היא איכות החיים בנפש. ברגש.

“והנה, כאשר מדובר בעובדי חינוך והוראה”, מחדדת ציפי “מכפיל החזון הזו את עצמו. עובד הוראה מאושר הוא איש חינוך טוב יותר. בעל השפעה רחבה יותר. עובד חינוך מסופק נהנה מתקשורת טובה יותר עם חניכיו. ואין הבדל בין עובדי הוראה במוסדות אקדמאיים לעובדי הוראה בגיל הרך, השמחה הפנימית מקרינה מן הנפש אל החוץ. אל הסביבה.

המשוואה היא פשוטה: כאשר מדובר בקהילה יקרה של מטפלות חינוכיות לקבוצת ילדים בגילאי אפס עד שלוש, הצורך האישי למנות גדושות של אושר ושמחה הוא גדול ורב, יש לקחת בחשבון את השפעתה הישירה של תחושת השמחה על קבוצת הפעוטות, ככל שהמטפלת החינוכית מאושרת יותר, כך היא מחנכת דור של ילדים ‘בריאים’ יותר.

אך אליה וקוץ בה. ככל שעולה הצורך של אנרגיה חיובית כך מאתגר יותר להשיג אותה.

 

שחיקה? לא בבית ספרינו!

מחקר ישראלי ראשון מסוגו שחקר מגוון של מקצועות שונים, גילה כי מקצוע ‘אחיות סיעוד’ נחשב לתחום המעייף ביותר, ואילו ‘עבודת הוראה’ נחשב לתחום שוחק מאד. אם במבט ראשון הפטרנו ואמרנו כי התוצאות אינן מפתיעות… הרי שבמבט שני הסתקרנו לדעת מה ההבדל  בין עבודה מעייפת לעבודה שוחקת.

רשות הדיבור לציפי: “בעצם, עייפות שייכת לעולם החומר, הפיזיולוגי. וכאשר מדברים על ‘עבודה המעייפת את בעליה’, מתכוונים לומר שהעבודה מאומצת ותובענית, למשל משמרת ארוכה, שעות לא סטנדרטיות, חוסר שינה מצטבר, עמידה ממושכת או עבודת כפיים קשה, מאידך גם עבודת יצירה או מלאכת מחשבה עלולות להתגלות כזוללות אנרגיה רבה.

לעומת זאת, שחיקה היא תחושה הקשורה לעולם הנפש והרגש בלבד, היא לא תוצאה של שעון נוכחות צפוף או אגלי זיעה על המצח.

שחיקה נוצרת כאשר אדם איננו מרגיש סיפוק או הנאה בעמלו. לפעמים זו שחיקה בעקבות עבודה מונוטונית או משעממת ולפעמים זו שחיקה בגלל עבודה ‘שבלונית’ שחוזרת על עצמה מידי יום. “דווקא בנקודה זו מתמודדות נשות החינוך וצוות המטפלות עם סכנת שחיקה פוטנציאלית. מצד אחד אין עבודה מרגשת וטהורה בעולם כמו השליחות החינוכית לגיל הרך, (שזה לכשעצמו נתון ממריץ ומעצים.) מצד שני,  לא ניתן להתעלם מהעבודה השבלונית של המטפלות החינוכיות: החתלה, האכלה, השכבה וחוזר חלילה. גמילה מחיתולים, ממוצצים ומבקבוקים וכן הלאה. פעמים רבות מרגישות המטפלות כי כל עבודתן לאורך השנה בפרט, ולאורך השנים בכלל, זרימה אחת של עשיה אפורה ומשעממת”.

“אבל לא כן הדבר!” מצהירה ציפי והנימה שלה מבטיחה. “דווקא ההתעסקות עם תינוקות ופעוטות נחשבת כעבודה מלאת ריגושים, תכנית יומיומית משובצת בחוויות ובחידושים. החכמה היא לכוון את העדשה לרזולוציה הנכונה”.

 

ליבת העניין

-ציפי, אז מה הסוד?

בואו נשים את כל הקלפים על השולחן: כמה מחקרים פגשתם בנושאי ‘דיכאון’ ‘עצבות’ ‘חרדות’ או בקונספט מעשי יותר ‘כך נימנע את הדיכאון הבא’ ‘סימנים לדכדוך זמני’ ‘כיצד ניתן לזהות מראש את החרדה?’ וכן על זו הדרך. עשרות ספרים ומאמרים מתעסקים ומנתחים את עניין הדיכאון, אך בכמות זניחה של ממש תמצאו ספרים וכתבים העוסקים ב’ריבוי השמחה’.

“תגידו, זה לא נראה לכם מקומם חוסר השוויוניות בין השמחה לעצב?”. שואלת ציפי, “למה הרגשות השליליים נמצאים במרכז הבמה, ואילו האופטימיות, ההומור והשמחה בקושי מאחורי המסך? והעובדה שמתסכלת אותי עוד יותר “ היא נאנחת,” זו הסיומת האירונית שאומרים לי לאחר ראיונות תקשורתיים כמו ‘מרואיינת של חודש אדר’ או ‘ראיון חגיגי במיוחד’, ‘שיח פורימי’. חברים! תתעוררו ‘שמחה’ ‘ואושר’ אינם אייטמים של חודש אדר, הם מצרכי יסוד של כל השנה, לכל אדם ובכל מצב”.

“אבל במחשבה שניה”, מתרגשת ציפי וממתיקה לי סוד, “אולי דווקא בגלל חוסר המודעות  החברתית בנושא הופך המקצוע שלי מ’אימון צחוק’ לשליחות חיים הרואית ומרגשת. אין ספק כי נקודת היעד שלי היא ללמד אנשים להכניס צבע לחייהם, אפילו אם הם משמימים או משעמים. (טוב, זה ברור שהם לא כך באמת… זו רק פאטה מארגנה…)

 

חגיגת אנדורפינים

“הרבה אנשים שואלים אותי, ציפי מי הם ה’בוס’ האמיתי על האושר בחיינו? מי האחראי על השמחה? אנשים טועים לחשוב כי תחושת הסיפוק וההנאה הם עניין של אופי או נטייה מולדת, וממילא, כביכול אין לנו שליטה עליה. אחרים סוברים לתומם כי שמחה היא תכונה בעלת ‘ערך מוחלטת’ שלא ניתנת לשינוי ובחירה, כמו צבע עיניים או שיער, גובה או קלסתר פנים. ובר המזל שנולד עם כפית של אושר בפה, כך נולד וככזה יחיה לעד.

סטופ. שוברים את המיתוסים.

“הגיע הזמן לערוך אנאליזה לדברים, שמחתם ואושרם של אנשים תלויים בשני גורמים נפרדים ומשלימים:

הגורם הראשון הוא הגנטיקה. הנטייה המולדת של האדם, לשמוח, לחייך להרגיש סיפוק והנאה.

והגורם השני הוא הורמונים, מוחינו משחרר הורמונים שונים האחראים על רגשות חיוביים. אם ניקח לדוגמא את הורמון סרוטונין, (וחברו הנוראדרנלין) שהוא הורמון נוגד דיכאון, כאשר המוח מפריש הורמון זה בכמויות רבות, הסבירות לעצבות ולדכדוך פוחתת בהדרגה, אך לעומת זאת כאשר הסרטונין נמצא בכמות נמוכה, עלול האדם להרגיש עצבות ושחיקה, חוסר עניין ואפילו נדודי שינה”.

“הורמון נוסף שכבר סיפרנו בשבחו הוא ה’אנדוריפין  או כמו שאני אוהבת להגדיר”, מחייכת ציפי, “’חגיגת אנדרופינים’ שזהו שחרור מהיר ואינטנסיבי של ההורמונים אלו האחראים באופן מובהק על רגעי הקסם וההנאה של חיינו”.

כאשר אנו מפעילים באופן מודע את ‘רפלקס הצחוק’ אנו נותנים למוח אור ירוק להתחיל/להמשיך לייצר אנדרופינים עוד ועוד…

רגע! אם חשבתם שרק על ההורמונים ה’שמחים’ יש לנו שליטה, אבל הגנטיקה עלולה להיות בעוכרינו. אז הנה ההפתעה הבאה. המוח שלנו הוא איבר פלסטי(!) ואפשר לאמן אותו לחוות שמחה וחיות באופן שישנה את חיינו מן הקצה אל הקצה.

גם על הגנטיקה אפשר להתגבר! אימון ותרגול של צחוק מסוגל להסיט ואף להכניע נטייה מולדת לדכדוך.

 

חיוך חינוכי

מסגרות לימוד רבות ברחבי הארץ החלו לאמץ את הגישה שעיקרה שיכלול יכולות התפקוד הלימוד של התלמידבאמצעות למידה חווייתית. מוסדות לימוד אחרים הגדילו לעשות ויצאו בפעילות שנתית ממוקדת לאוכלוסיית בית הספר, שהעקרון שלה החדרת השמחה והאושר לכל אחד מן הכלל.

“תוכנית זו נבנתה באופן מושכל”, משתפת אותנו דגן, “בשתי חטיבות שונות נפרדות ומשלימות: קומת הבסיס היא ההעצמה של אנשי הצוות  החינוכי על ידי פעילות תואמת. ורק לאחר מכן עולים לקומת הגג- להעצמת התלמידים”.

מאות רבות של מטפלות חינוכיות משכימות קום מידי בוקר כדי לדאוג ולטפח רבבות ילדי ישראל, דור העתיד של העם. אחריות כבידה, שליחות עם נשמה. זכות שהיא גם חובה. זה לא מוגזם לבקש מהן לעצור לחמש דקות ביום, כדי להשיב לעצמן על שאלה אישית קטנה: ‘מה עשיתי היום בשביל האושר שלי?’

ובמילים אחרות- כמה אנדורפינים שחררתי היום במוח? והאם זו כמות מספיקה בשבילי ובשביל קבוצת הילדים שלי?

“כשהפעלת רפלקס הצחוק נעשה להרגל קבוע בקרב ההנהלה ונשות הצוות, באופן ‘אוטומטי’ ובלתי מותנה, הופכת המערכת החינוכית לאיכותית יותר בכל הזירות”. הסתכלו בבקשה על החיוך של הפעוט. ועל האושר של אימא שלו. ובעיקר על הבעת פניה המסופקת של המטפלת החינוכית, בסוף היום. ותודו לאנדורפינים שיש להם את הכוח להוסיף צבע ורוד, לחומר האפור שבמוחנו, ולייצר לנו שגרה עליזה מלאת צבע וטעם.

inner_page_right_icon_1