09.01.2024

חני לייזר

"לעולם אל תכבסי את הכרית הזו!" "אני לא הולך לגן בלי הדובי הקטן". "אימא, תעזרי לי להכניס את הבובה לתיק האוכל" פעמים רבות מתלבטות אימהות האם להזכיר ל'חמודי' שלהן לקחת את ה'דובון-בלון' לגן, או שמא להחביא את בובת 'תותי-פרוטי' עמוק בתוך ארון השירות? הגיע הזמן למשש את 'חפץ המעבר' להבין את חומר הגלם שלו, ולהקצות לו מקום במדף. ובלב.

כשהתמוגג הקשיש הסיני מול מדורת השבט ולחש אל העשן הסמיך שהחיים שלנו הם בסך הכל מאה ועשרים שנה של טיול מרתק עם סיבובים ותחנות, נופים מתחלפים ופנים חדשות, דבריו התקבלו במחיאות כפיים סוערות. אולם, כשביקש אז הסיני הקטן להצטרף אל המסע הרב-חושי הזה עם בובת האורז שלו – השתתקו כולם במבוכה.

כמבוגרים ו'נוסעים וותיקים' פיתחנו תוך כדי תנועה את שריר ההסתגלות שלנו. השגרה שלנו עצמה היא רצף אחד דינאמי של היכרויות, פגישות, מקומות וחוויות משתנות. הכוחות הפנימיים כבר הבשילו בנו, כמו גם היכולת להתגמש וכשפנים חדשות או מקומות משתנים לא יהוו איום על שלוותינו.

אצל ילדים צעירים ופעוטות מתפרשים הדברים אחרת. הם נדרשים להתמודד עם שינויים ותמורות החל מרגע הגחתם לאוויר העולם, שנות חייהן הראשונות חושפות אותם למעברים והסתגלויות חדשות בזה אחר זה, סביבת שינה, שינוי תזונתי, אבני דרך התפתחותיים, מעבר מן המוכר והידוע אל הזר והחדש, מהחיוך של אימא לידיים של המטפלת, מהמעון לגן, לכיתה אלף וכן הלאה.

והם כה רכים ורגישים, ועולמם הפנימי בתחילתו של תהליך ההבשלה וההתפתחות, בסך הכל הם  מבקשים לעלות לרכבת עם בובת האורז האהובה עליהן, או ה'שמיכי' או ה'שובי-הדובי' או כל דבר אחר מוכר המהווה עבורם פיסת בטחון בתוך הכאוס מסביב.

"את הציפה של מיכל  אני מכבסת רק באישון הלילה", מתארת נועה בצבעים חיים, "רק כאשר היא משוטטת רחוק עם שר השינה ואין סיכוי שרעש המכונה ידגדג את אוזנייה, באשמורת ראשונה של בוקר אני מכניסה את הציפה למייבש ומוציאה בדחיפות לפני שבני הבית מקיצים.. אני לא לוקחת סיכון שמיכל תגלה שהציפה רטובה ואינה ידידותית לשימוש, די לי בהיסטריה כשהציפה נופלת מאחורי המיטה ונעלמת… מעניין מה חושבת לה הגננת, על שקית מרשרשת שבתוכה ציפה פרחונית – המופיעה מדי יום עם מיכל…"

נניח בצד את מחשבותיה של הגננת, גם את תהיותיה של האם בעניין, ונזמין לקדמת הבמה את חפץ המעבר בכבודו ובעצמו.

מהו? מה תפקידו? לאיזו תקופת גיל הוא תואם? כיצד נדרשת הסביבה להתייחס לכך? ועוד, כל הצדדים בכתה אחת

חומר יסוד

"חפץ מעבר", מתווה ד"ר עדה יעל ויסברג פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית את הדיון, "הינו חפץ שמאפשר לילד הרך לחוש ביטחון בסביבה חדשה וזרה, כדוגמת מעון, שמרטפית ואפילו בית הסבתא. הילד מחזיק בחפץ מוכר ואהוב ושואב ממנו מסר של יציבות ופינה בטוחה, שהיא כמו ד"ש מהמיטה שלו (שמיכה), מחדר הילדים (דובי), מארגז הצעצועים (בובה) וכו'. כשילד לוקח איתו את הבובה-דובי-שמיכי הוא מבקש בכך לרכך לעצמו את המעבר, ובכך להפחית את מפלס החרדה.

"מעברים" מעלה ד"ר ויסברג, "אינם בהכרח דווקא מעברים דרסטיים, אלא גם מעברים שגרתיים ויומיומיים, כמו מעבר מהחיבוק של אימא לחיוך של הגננת, מחדר הילדים הקטן לפעוטון הומה בילדים. אין ספק שמעברים עשויים להיות טריגר להצפה רגשית של פחד, זרות, אי יציבות ואף חרדה, בסיטואציות אלו –מגלמים חפצי מעבר את הגשר המקשר בין המקום המוכר והבטוח למקום הזר והמאיים. כשילד לוקח/מחבק את חפץ המעבר שלו הוא שואב ממנו נוחם ומסוגלות להתמודד.

"אובייקט מעבר – הוא מונח שטבע הפסיכיאטר דונלד ויניקוט", מתחברת לדברים גב' חני ויסנשטרן, מטפלת בגישת הטיפול המשפחתי מנחת הורים וקבוצות ובעלת "סינגל" מוסיקה חוויה צמיחה. "כשילד מגיע לעולם הוא במצב סימביוטי לחלוטין עם אימו, הוא סבור שהינו חלק בלתי נפרד ממנה. ככל שהתינוק מתפתח בצורה טבעית ובריאה הוא הולך ונעשה אט-אט עצמאי, כביכול 'מתרחק' בהדרגה.

"בשלב ההתרחקות הראשוני כשמחלחלת לילד ההבנה שאמא אינה חלק ממשי ממנו, בתהליך שמתרחש לרוב בין גיל 4 ל-12 חודש, חפץ המעבר טוען ויניקוט מאפשר לו לחוות את הפרידה מאמו בצורה מווסתת ורגועה, החפץ מסמל עבור הילד את דמות האם כשאינה בסביבתו, וכך קל לו יותר להתמודד.

"נכון שלא כל התינוקות נקשרים לחפץ מעבר", היא מסייגת ומרגיעה, "גם זה נורמטיבי. וניתן להניח שמשהו פנימי אחר מקדם אותם בדרך לפיתוח עצמאותם.

זמן פעולה

"ברגעיו המאתגרים, זקוק הפעוט לחפץ מעבר" כך חני באמפתיה, "כדוגמת רגעים של פרידה מסדר היום והיכנסות למצב שינה, או רגעים פחות צפויים כמו נסיעה לא שגרתית. ישנם פעוטות יצירתיים במיוחד המעניקים לחפצים אלו כעין 'לב ונשמה, רגשות ותחושות' ומספרים לעצמם סיפורי פנטזיות עליו. היצירתיות הזו מפתחת את דמיונו של הילד ומעניקה לו תחושה של כעין 'שליטה' על החלק הזה בחייו. כביכול על הדובי שלי אני מחליט, אשליה מסוימת שבכוחה להשרות על הילד רוגע פנימי.

"אם ההסתכלות על החפץ היא כעין בבואה של אמא, או חלקיק מהדמות שלה", היא מהדקת את הדברים, "אזי ניתן להבין את היכולת של החפץ לרכך רגעי פרידה, שינויים או התחלות חדשות. הווי אומר- גם כשאמא אינה ברדיוס שלי, חלק ממנה נמצא איתי ואני מסוגלת להתמודד.

האם שימוש ב'חפץ מעבר' אינו עלול ליצור תלותיות?

"ילד עם התפתחות תקינה בהתאם לאבני הדרך הנדרשות, ילד שלא נצפו דרמות מיוחדות בחייו, ייפרד אט-אט בטבעיות ובהדרגה מן החפץ, פתאום נגלה שהבובה חזרה להיות בובה פשוטה, שהדובי שב להיות דובי בנאלי ללא תכונות של הרגעה או אלחוש, מבלי שנדרשה התערבות מצדנו.

"כלומר, אם נשים את כל הקלפים על השולחן, תכל'ס איננו יכולים לייצר 'תלות' או 'אי תלות' בחפץ המעבר, אלא, אנו יכולים לטפח עצמאות ובטחון אצל הילד, וכשאלו יהיו מושתתים היטב – חפץ המעבר יתייר מאליו.

"האתגר של האימהות והגננות", היא מעוררת, "לתת את הדעת למצבו רגשי של הילד, לבחון האם ומתי הוא הגיע לבשלות רגשית להיפרדות. לעיתים, ילד מייצר תלו בחפץ מעבר שאלמלא כן, היה יוצר תלות באימו, וכדי שלא נגרום לו בעצמינו להחליף תלות בתלות, נכוון את הילד לגמילה מושכלת ולעצמאות, גם בתחומים נוספים, אחרים.

"שימוש בחפץ אינו אמור להדיר שינה מעיניהם של הורים", מבהירה ד"ר ויסברג, "גם אם הילד מבקש ללכת יום יום לפעוטון עם הכרית שלו… אין בכוחותיו של חפץ מעבר לייצר בעיות שלא היו קיימות לפני כן. אבל" היא מזהירה, "אם הוריו יהפכו את חפץ המעבר ל'שיחת היום' בבית, הם אלו שיכתירו אותו לבעיה ויתנו לו גם לגיטימציה  לכזו.

אך יש גם חידוד נוסף.  "שימוש מופרז בחפץ מעבר, (בדגש על מופרז) אינו יוצר 'יש מאין' בעיה חדשה, אלא לפעמים מביא לקדמת הבמה בעיה קיימת (סמויה?) אחרת. כלומר, חפץ מעבר עשוי להיות פרמטר, כלי ביטוי חיצוני למצוקה פנימית.

בא לביטוי

לד"ר ויסברג רזומה עשיר בטיפול בילדים עם הפרעות תקשורת. "כשמגיעים אלי הורים, לייעוץ ולבירור, חלק מן התהליך נמצא באנמנזה של תקופת הילדות, לא אחת, תוך כדי שחזור הדברים עולים הבהובים סביב חפץ המעבר –  מהתלות הקיצונית שהילד פיתח אליו, מההיסטריה שהוא הפגין כשכיבסו את הדובי שלי, מההימנעות להתארח בבית  הסבתא אלא רק עם כרית, וכיוצא בזה.

"אין ספק, כי התלות המופרזת בחפץ המעבר לא יצרה את בעיית התקשורת, אלא הייתה אחד מסימניה החיצוניים של ההפרעה.

בואו נשים את הפוקוס על קונצנזוס ולא על מקרי קיצון, עד איזה גיל, נתייחס לחפץ מעבר כאל אקט נורמטיבי?

"גם השאלה הזו פחות רלוונטית", נחושה ד"ר וייסברג, "אין כאן טווח של נקודת מוצא ותחנת יעד. יש כאן התנהלות, והיא אבן הבוחן. אם  הילדה קשורה לבובה שלה, שמחה להופיע איתה בגן וכשהיא מתלווה אליה לסבתא. מדוע לרדת לרזולוציות של גיל? שניים? שלוש ורבע? ארבע וחצי? הילד 'מבסוטה'? נרגעת? הכל טוב…

"התמיהה תעלה מאליה כאשר הילד מתנהל שלא בהתאם לנורמות חברתיות, אם ילדה בכיתה ד' תכניס לילקוטה שמיכה, ומפעם לפעם, במעבר בין השיעורים- היא תלטף את פניה, יש כאן נורה אדומה, המאותתת על קושי בזיהוי קודים חברתיים.

"כאן יש לטפל בקושי החברתי, במיומנות החברתית הלקויה או טרם הבשילה, ולא להתמקד בחפץ המעבר שהיה רק סימפטום, אולי.

נקודה נוספת חשובה, "התנהלות הילד עם חפץ המעבר עשויה לעיתים לגלות חוסר גמישות או נוקשות מחשבתית, ילד שאינו מוכן בשום אופן שיכבסו את הדובי שלו, או התנהלות קשוחה סביב הבובה/שמיכה 'אל תגעו לי' 'אסור להזיז אותו' – אמורה להדליק גם היא נורה אדומה.

"אגב", היא מוסיפה בחיוך, "לא מזמן קראתי על שני מפורסמים בעולם שסיפרו בראיון תקשורתי, שלכל מקום שהם יוצאים, לכל פגישה וכו', הם לוקחים איתם פיסת בד מהבית, (שמיכה/סמרטוט, בשם פחות אלגנטי…) שלתחושתם היא מעניקה להם נשיאת חן ומזל… אז מי אמר", כך בנימה משועשעת,  "ש'חפץ מעבר' מחויב להיות כפוף לגיל?"

המבוגר האחראי

ומה תפקיד ההורים והמחנכים: האם לקבל בהבנה את הבובה/השמיכה ה'חברה הטובה' של הפעוט? או לצמצם ככל האפשר את השימוש בחפץ זה?

"בטווח הגיל שבין ארבע חודשים לשנה", ממליצה חני, "רצוי לתווך לפעוט חיתול רך ונעים ולהציג אותו בפניו בשעות של נינוחות ושלווה כדי שיקשר אותו אסוציאטיבית לביטחון ותחושה חיובית.

אך יש גם הסתייגות, "למרות שאני מצודדת בחפץ המעבר, לא הייתי 'דוחפות' אותו לפעוט בכל הזדמנות. מגיל שנה ומעלה אצפה בהחלט מהילד שיכיר דרכים נוספות כדי להירגע.

"יש לשאוף שהחפץ לא יהיה במחיצת הילד שעות רבות במהלך היום. בדיוק כמו שאימהות רבות יודעות לתחום את השימוש במוצץ, ומייעדות אותו במיוחד למעבר מערות לשינה או למקרים של צורך מיידי בהרגעה.

"התפקיד האמיתי של המבוגר האחראי", מזכירה ד"ר ויסברג, "הוא להיות ערני וקשוב ולזהות מה הצורך הגורם לכך. אולי זו חרדה חברתית ש'נרגעת' כביכול רק בשימוש בחפץ מעבר? אולי זו נוקשות או אפילו קיבעון, והצורך בחפץ מעבר נובע מכך? אולי זו בובה צמודה שעונה על הצורך של קשרים חברתיים, שהילד לא יודע מספיק לפתח?

"כאשר להורה, לגננת יש חיישן מספיק מחודד, והוא מזהה את הצורך המדויק של הילד שבעטיו הוא מרבה להשתמש ב'חפץ מעבר', עליו לתת מענה לאותו צורך ספציפי. ככל שהקושי יקבל מענה", היא אופטימית, "כך ילך ויפחת השימוש בחפץ מעבר, בהתאמה.

חינוך לעצמאות

לבקשתינו, מציגה לנו ד"ר ויסברג אסטרטגיה מקצועית נדבך אחר נדבך,

"בתהליך גמילה נדרש ההורה, המבוגר האחראי, לשמש מקור של כוח והעצמה, ולהטעין את הסוללה הפנימית של הילד הנגמל והמתפתח עצמאית. 'אתה יכול' 'אתה גדול' 'בטוחה שתצליח', על כל התגברות מצד הילד יש לתגמל אותו בפרס, בממתק או במילה טובה.

"ככלל, כאשר רוצים לגמול ילד מחפץ מעבר, צריכים להתמקד בחיובי ולשדר לו את המסר ולהעמיק יותר את התחושה, שהוא מסוגל, הוא יכול, הוא יצליח. ולהתמקד בבניית בטחונו העצמי. עונש לא יביא לתוצאה הרצויה אלא לתוצאה ההפוכה. אז מה כן? מניחים את כובד המשקל על תגמול חיובי ומתמללים באוזניו אמירה חיובית לילד על משהו, על התגברותו, על מסוגלותו, ועל כך שאנו גאים בו.

"לא נצפה מהילד שיזרוק את הדובי לאלתר, או ייפרד ממנו בבת אחת ולצמיתות, לא נדרוש ממנו אף להתגבר לפרקי זמן ארוכים, בקשות גורפות להימנעות טוטאלית, 'מוציאות לילד את הרוח מהמפרשים' ולא נותנות לו קמצוץ של תקווה להצלחת התהליך. בתחילה נציע לילד להיפרד מהדובי 'רק אצל סבתא 'רק שייכנס לכביסה' וכו'. כל פרידה מוצלחת, אפילו קצרה מאד, תזכה אותו בתגמול מידי, שיהווה המצבר והכוח לפרק זמן הבא. הצלחה תגרור הצלחה.

"נקודת המפתח היא אמפתיה", מעוררת וייסנשטרן, "חשוב להיות אמפתיים לקושי של הילד, לתת לו תחושה שבהחלט נורמלי שקשה לו ולעודד אותו עם מחמאות וחיזוקים, ובמקביל להציע לו חלופות אחרות להירגעות ('אם לא תצליח להירגע, אוכל לחבק אותך').

"אמפתיה", היא מעגנת את עקרון הזהב, "אין משמעותה להתגמש ולהתקפל, ואין כוונתה להביא לו 'רק לכמה דקות' את החפץ מתוך חמלה על הילד או עייפות החומר שלנו. אמפתיה משמעותה "עמו אנוכי בצרה" להיות איתו שם. בקושי. אני איתך בגמילה הלא פשוטה הזאת.  אני קשובה לרגשותייך, מעורה ומחוברת לכל שלב בתהליך.

"גמילה היא פרידה" מניחה חני וייסנשטרן אקסיומה חשובה לסיום, "כילדים, אם יהיה לנו ניסיון נכון ובריא בפרידה, נוכל לשאת אותה ולהתמודד איתה כמבוגרים. לכן יש חשיבות גדולה מאד לגמילה  מאוזנת, מווסתת, מדורגת ובריאה. ולא ל'חטיפת החפץ' ולהיעלמותו מהחיים בצורה מוחלטת ו/או פתאומית. גם על כך צריכים הורים ומחנכים לתת את הדעת, עוד אבן דרך בסיס שתשמש יסוד לבניין איתן.

איך אתה מרגיש, ילד שלי?

ביקשנו לשמוע אספקט נוסף לדברים ופנינו לגב' יראת נתנזון, גננת שי"ח ומחברת הספר "שיח עם אמא", שהאירה את הנושא בזווית חדשה ומעניינת והרחיב לנו את קו האופק.

"אם נעמיק את המבט שלנו על המוטיב של חפץ מעבר, נבחין כי הוא מביא איתו רכות, פלומתיות, כירבול וחום, דובי, שמיכה, בובה או כרית, כל אחד מאלו מזמין את הילד להתרפק עליו, לחבק אותו ולהתחמם בין תיפוריו. לא אחת נגלה כי שימוש חפץ מעבר מספק את הצורך במגע או בתחושה עמוקה. כשאנו עורכים אנאליזה למעברים שנחוו נתחקה אחר המעבר שחווה התינוק מאז היותו מחובק ועטוף בחיק אמא או בעריסה הקטנה והקסומה, עד לצאתו מהבית אל חיי חברה תובעניים בגן, ובכלל. יש ילדים שחווים את המעבר הזה בצורה חלקה וטבעית ולעומתם, אחרים שצריכים לשוב מידי פעם ולהרגיש, אף לזמן קצוב, את השלווה והביטחון של השלב הקודם ואז להמשיך הלאה ולחזור אל החיים.

לעיתים, מתווספת לשגרה הדינאמית הזו חשש מהגנת החדשה, או מהבייביסיטר שהוזמנה או אפילו מסלול חדש בהסעה, ואת פיסת הנוחם שואב הפעוט באמצעות מגע. המגע יכול להתבטא בהתכרבלות בשמיכת הקטיפה או בחיבוק אמיץ לדובי ואפילו 'הסתפקות במועט' כדוגמת מישוש התוויות של הבובה. הכרתי פעוט מתוק שדווקא בדי שיפון העניקו לו את התחושה הקסומה הזו, ופיסת בד קטנה משיפון הייתה מצטרפת אליו לכל מקום.

כאשר מדובר במניעים תחושתיים  פיזיולוגיים הייעוץ וההכוונה יגיעו ממרפאה בעיסוק. אך כאשר המניע, הגרעין לכך הוא רגשי, צורך במגע וקרבה, כה מעודדת הבשורה שאימא יכולה ומסוגלת בעצמה להעניק את המענה הזה, ולמלא לילד את החסר, והאמינו לי, בצורה יעילה ואיכותית יותר מבובה תמימה.

"כשילד יודע ומרגיש שבכל עת מצוא, ממתינה לו אימא אוהבת, קשובה ומחבקת, פוחתים אצלו הצורך והדחף לרוץ אל המגירה, בצהרי היום, מיד כשמגיע הביתה, ולעוט על ה'שמיכי' שלו.

"אין כמו ילד שמרגיש בטוח, שכף ידו הקטנה בתוף כף ידה של אימו, אין כמו ילדה שסמוכה ובטוחה שתיכף אימא תשב לידה ותלטף את שערותיה עד שתירדם, מבחינתה המגע של אימא מהווה חלופה הולמת ומוצלחת יותר, לבובה פרוותית ככל שתהיה. הצורך במגע – קיבל מענה והתייחסות.

"מיותר לציין אפוא, שגם הצורך במגע, אמור באופן נורמטיבי תקין, ללכת ולפחות בהדרגה, בהתאמה לגיל. פעוט בן שלוש יכול להיות זקוק לחיבוקים רבים ותכופים במהלך היום במקום 'חפץ מעבר' אבל עם מבט קדימה, נצפה לראות את הפעוט הולך ומבשיל, ודורש את המגע הזה באופן פחות מוחצן ותכוף.

אימא, מה את אומרת?

"רכישת השפה היה ביטוי משמעותי לאבני דרך התפתחותיים רבים, התמודדויות לא מעטות נעשות אפשרויות ורכות יותר כשילד נעשה וורבלי, משוחח עליהן ומשתף את הזולת, אבא, אימא, גננת, סבתא ועוד.

"אחד מתפקידיו של חפץ מעבר הוא כאמור, יצירת הגנה ומעטפת לילד, כאשר הוא עבר ממקום בטוח למקום חדש ובלתי מוכר, ובעינו אף זר ומאיים. לעיתים זוהי חרדה חברתית כמו 'איך אני אסתדר עם הילדים כאן?' 'מי בחר לי את הגננת הזו? מי אמר שאני יאהב אותה?' 'מתי יבואו לקחת אותי בחזרה?' וכו'

"אם נרצה לשבר את האוזן, נוכל לומר שחפץ מעבר הוא כעין שרוול בטחון מן השטח המוכר אל השטח הזר, ואולי אפילו מנהרה חצובה שסוככת מפני החברים מסביב, הסביבה הרועשת, התאורה החדשה, התפאורה, הקולות, ומפני כל שינוי אחר וחדש שאיננו המקום האינטגראלי, הבית הטבעי של הילד

"כשאבני השפה לא נרכשו עדיין באופן תואם גיל, ואגב, בספר שלי ישנם נתונים מדויקים מה מצופה מילד בכל גיל, הילד נמצא עם חסך מסוים, חסרים לו הכלים להביע את עצמו, לחשוף ולשיים את תחושותיו, כמו: 'אני לא מרגיש כאן בטוח', 'אני עצובה כשאת הולכת בבוקר ומשאירה אותי בגן'. כאשר הכלי השפתי אינו מפותח כנדרש, 'חפץ המעבר' ישמש לילד כמקור לחוסן ולעוגן רגשי נפשי, מול כל השינויים מסביב ובכל תחושה של אי וודאות.

"אימא נבונה וקשובה, שמזהה אצל ילדה כי השימוש בחפץ מעבר, מחפה על שפה בוסרית ולא מפותחת די צורך, תשים את הפוקוס על השיח השפתי היומיומי, תעשיר את השיח בתיאורים, 'היה משונה 'היה מטריד' 'זה לא היה בוגר כל כך'. חשיפה למילות תואר, לתיאור רגשות ותחושות תניע את הילד לבטא את רגשותיו אף הדקים והעדינים ביותר באופן מילולי. כלומר, ילד שחושש מנסיעה למקום חדש ישוחח על כך עם אימו, היא תברר מהם הפחדים ותפוגג את החששות, הילד יירגע ויהיה ערוך לנסיעה, למפגש, לפנים החדשות ומתוך כך, השימוש בחפץ מעבר ילך ויתייר, משום שהחרדה החברתית הקיימת נענתה על ידי שיחה טובה. זה בעצם שם הספר שלי "שיח עם אמא" והסדנאות שאני מוסרת, ללמוד איך לבצע ולנהל את השיח הזה…

"גם ילדים אשר כלי השפה שלהם מבוסס ומפותח, נזקקים לפעמים לעידוד ולדיבוב לתקשורת פתוחה, ולשיתוף ברגשות. תפקידה של אימא להעלות שיח כזה על סדר היום בבית, 'אתה יודע מה קרה לי כשגיליתי ש…' 'היום פגשתי מישהי שגרמה לי להרגיש… ' דאגתי קצת כשההסעה איחרה…' שיח כזה הוא מודל מעולה לשיום רגשות ולתקשורת מזמינה ומשתפת.

"חפץ מעבר הוא שופר, הוא ביטוי חיצוני לרגשות כמו אני עצוב, מפחד, אבוד, מבוהל, מתקשה, מתבלבל וכו'. אבל- אם הילד מסוגל לבטא את תחושותיו באופן וורבלי ומילולי. ומולו נמצאת אם קשובה ומכילה, לא תהיה לו עילה לסחוב עימו את הדובי לכל מקום.

והמסקנה?! כה פשוטה, התעניינו באמת ובתמים איך עבר היום של הילד שלכם בגן? מה הרגישה ילדתכם כשגילתה גננת מחליפה? מדוע בכתה כשאמא אמרה 'שלום' והתרחקה? כשילד ידע שבכל רגע נתון יש ו אוזן קשבת, והוא יכול ומוזמן בכל עת לפתח שיחה גלויה, לא תהיה לו כל סיבה, לחזור הביתה ולחפש את חפץ המעבר שלו.

עם מילים… עם הקשבה… עם אמפתיה… הוא יתמודד עם כל חוויה שהיא, בצורה טובה יותר.

יראת נתזון imatagidilo@gmail.com

 

 

 

 

 

 

 

inner_page_right_icon_1