07.07.2020

באדיבות עיתון "משפחה". פורסם בחלק "בתוך המשפחה" שבת חנוכה תשע"ח

איך מחנכים ילדים? כולנו מאירים, מעירים, מסבירים, גוערים, מחבקים, נוזפים ובלי סוף מתפללים ותוהים איך לחנך טוב יותר האם קיימת קפיצת הדרך בחינוך, או שנדרשים לפסוע צעד אחרי צעד בבחינת ‘מוסיף והולך’? אנשי מקצוע המחנכים ילדים מגיל אפס נדרשו לשאלות ומספרים על חינוך בלי מילים ועל לגדל בלי להקטין שופכים אור

מאת: דבורי גולובנציץ

 

 

נר ראשון

מוסיפה דעת

הולכת לחנך

הולכת רחוק,

מאמצת כל חוק

שמסביר ומדריך,

מה מותר, מה צריך

מה נכון, מה רצוי

מה אסור ומצוי…

 

דולקת קדימה,

לא עוצרת. אימא

מחנכת לטוב

מקפידה לאהוב

מגביהה את כולם

עוד שלב בסולם

כך נראים חייה של ה’אידישע מאמע’. טיפוס אינסופי במעלות הסולם שהציבה לעצמה, רגליו באדמה, ראשו בשמים.

היא מאירה ומעירה, מחנכת, מסבירה. גוערת, מענישה, נוזפת, מבקשת. רוצה לראות אותם מושלמים, עד כמה שאפשר. מתפללת שתהיה לבורא נחת מהם, וגם לה.

אז איך באמת מחנכים אותם? קיימת קפיצת הדרך או שנדרשים צעד אחרי צעד? מה נכון? להוסיף עוד סייג? או לוותר וללכת?

אנשי חינוך מכוונים את הנתיב, שופכים אור על סימני השאלה.

 

נר שני

מוסיפים אהבה

מוליכים ברוך

במעונות היום של ‘נאות מרגלית’ יש חנוכה בכל עונות השנה.

הרב ליאור גבאי, המנכ”ל והמייסד, פוגש את האור הזה שהולך וגדל בפניהם של ההורים, אור שמחליף את מקומם של החשדנות והחשש.

“הורים שאינם שומרי תורה ומצוות לעיתים חוששים  לרשום את הילדים שלהם למעונות בעלי אוריינטציה דתית”, מסביר הרב גבאי את החשדנות והחשש. “לעיתים קרובות הם רושמים אצלנו את הילדים בתחושה של ‘אין ברירה. זה מעון קרוב לבית או לעבודה, אז נסתפק בו’. לכן מדהים ומשמח לראות את התהליך שההורים חווים על בשרם בשנה הראשונה של הילד במעון.

“לא רק שהרתיעה עצמה פוחתת והולכת, במרוצת הזמן היא נעלמת כליל, ובמקומה מגיעה אהבה מיוחדת. האהדה הזאת מתפתחת הרבה פעמים לידידות. המנהלות והגננות הן מעין שגרירות של החיים היהודיים. באישיותן, בהנהגותיהן, בדרך-ארץ שהן מפגינות, הן מספרות ללא מילים על התא המשפחתי התקין, שממנו הן מגיעות ועליו הן ממונות. זאת כנראה הסיבה שהורים מתייעצים עם הצוות על חינוך ושלום בית, משתפים אותו בחוויות אישיות ומבקשים הכוונה.

“אימא מנהריה סיפרה לי פעם שהיא מקווה לחתן את בנה בקרוב. ‘הייתי שמחה אם הכלה שלי הייתה מישהי שדומה למטפלות’, פלטה באגביות. חייכתי בחשאי. זה משפט שהאם לא הייתה מעלה בדעתה לומר ביום הראשון של המעון”.

9,000 ילדים לומדים במעונות של ‘נאות מרגלית’. 45% מהם באים ממשפחות רחוקות מתורה ומצוות. “זה הופך אותנו למרכז קירוב רחוקים גדול מאוד”, מחייך הרב גבאי. זאת גם האג’נדה של הארגון: לחנך עם נשמה, תרתי משמע. מאחורי האג’נדה הזו מתקבצות שעות של חשיבה מערכתית – איך מנחילים ערכים בלי לכפות אותם. איך מדליקים אור קטן בתקווה שיהפוך לאור גדול.

“ילד שנמצא במעון בביתר עילית וילד השוהה במעון בקריית שמונה בהכרח מקבלים סל שונה של מוצרים חינוכיים”, מפרט הרב גבאי. “אם במעונות היום במגזר הדתי-חרדי מושם דגש חזק למשל על ברכות לפני האוכל ואחריו או על תפילה, במקומות שבהם האוכלוסייה חילונית אנחנו משתדלים להביא ערכים יהודיים אוניברסליים. אנחנו מעניקים להורים מושגים על תפילה, ברכות וחגי ישראל, מושגים ראשוניים שההורים הדתיים אינם זקוקים להם.

“האם התפילה במעון באילת דומה לתפילה במעון בביתר? ודאי שלא. הצוות הפדגוגי שלנו מונחה להתאים את הערכים היהודיים-חינוכיים למסגרת. מנהלת המעון נבחרת לפי ההתאמה שלה למקום ולסביבה ההורית. הנחת שלנו היא לראות איך הסביבה ההורית משתנה ומתגמשת בעקבות הילד”.

לדוגמה…

“לדוגמה פעם ניגש אחד האבות למטפלת ושאל אותה איפה אפשר לקנות סידור. הילד שלו, בן השנתיים, אמר שהם צריכים לעשות קידוש בליל שבת… אחר כך ביקש האב להבין מה בדיוק עליו לעשות בקידוש. כל זה בזכות חוויה אישית של הילד בטקס ‘קבלת שבת’ במעון.

“מנהלת באחד המעונות שלנו נהגה לאפות חלות בכל שבוע ולחלק אותן לילדים ביום שישי. כשהיא חילקה את החלות, היא הסבירה שאת החלות אוכלים אחרי הקידוש בליל שבת. בכל יום ראשון, פעוטה אחת החזירה את החלה למנהלת, הסבירה בלשונה הילדותית שהם לא יכולים לאכול את החלה, כי בבית שלהם לא עושים קידוש. האם לחצה עליה שתאכל את החלה, אבל הילדה סירבה.

“במשך ארבעה שבועות לקחה הילדה את החלה הביתה ביום שישי והחזירה אותה ביום ראשון. אחרי חודש האם נשברה, הגיעה לגן וביקשה הנחיות מהמנהלת איך עושים קידוש, כדי שהילדה תוכל סוף סוף לאכול את החלה…”

ילדים בני שנתיים-שלוש הם כבר בני הבנה ושיח. קל יותר להקנות להם ערכים יהודיים.

“נכון, קל יותר להעשיר ילדים בגיל הזה במושגים כמו שבת, חגים, צדקה ואהבת הזולת. אבל זה לא אומר שלא אפשרי לחנך ילדים גם בגיל צעיר יותר.

מעבר לחינוך הישיר, המודע, שאכן משתנה ממעון למעון, קיים החינוך העקיף. במעונות חרדיים המטפלות משננות עם הילדים ברכות ראשונות. במעונות האחרים המטפלות מברכות לפני שהן עצמן אוכלות. כך, בלי מילים, הן משמשות דוגמה אישית לילדים.

“בחמש עשרה השנים האחרונות העולם התחיל להבין את מה שאנחנו כבר ידענו מקדמת דנא. מי מאיתנו לא גדל על דברי הגמרא על רבי יהושע, שאמו הניחה את עריסתו בבית המדרש כדי שישמע קולות של לימוד תורה מרגע הולדתו? עד לפני חמש עשרה שנה הגישה בעולם הכללי הייתה שהמסגרות לגיל הרך הן רק שמרטפיות ותו לא. רק לאחרונה התחילה לחלחל התפיסה שילד מושפע מהסביבה שלו כבר מגיל יום.

“כבר בכיתת התינוקייה ניתן לחוות את ההשפעה הזאת, בשיח המטפלות בינן לבין עצמן, במוזיקה שהן משמיעות. את כל המסרים הללו התינוקות סופגים ולוקטים לתוכם”.

הילדים במגזר שלנו גדלים על תורה ומצוות מגיל אפס. אין צורך ברגישות ובעדינות מיוחדות בשיח על ערכים יהודיים. האם קיימת בכל זאת מגבלה חינוכית?

“מטבע הדברים, לא. המגבלה היחידה היא הגיל. חשוב כמובן להתאים את הערכים לגילו של הילד וליכולות שלו לקלוט אותם”.

ומגבלות להורים? קיימות?

“אספר סיפור שאולי יענה על השאלה. לפני כמה שנים פתחנו מעון באחת הערים בארץ. האוכלוסייה באזור הייתה לצערנו רחוקה מתורה ומצוות. שנתיים לאחר מכן השכונה התחרדה. נוספו אברכים לנוף השכונתי, והילדים שלהם נרשמו למעון. ניגשו אלינו מספר אברכים וביקשו שנקים ועדת קבלה למעון ונקבל אליו רק ילדים ממשפחות תורניות.

“שאלתי על כך את מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל, והוא ענה לי בפסקנות: ‘האברכים יכולים להסיע או לקחת את הילדים שלהם למעון תורני אחר. אבל אותם הורים לא ישלחו או יסיעו את הילדים שלהם למעון תורני אחר. אין שום סיבה להעדיף את בני האברכים’.

“בכלל, המנהלות מלהטטות בעדינות ובחכמה בין העולם שהן באו ממנו לבין העולם של ההורים. יש מעונות, לדוגמה, שהאבות מבקשים להיות יותר דומיננטיים. רוצים להשתתף בערבי הורים… אז אנחנו מכינים גם להם פעילויות. בערב פסח האחרון חילקנו להם הגדות של פסח. לא ביקשנו מהם לנהל סדר לפי כל דקדוקי ההלכה, כן הבענו פה אמירה ללא מילים”.

האמירה ללא מילים היא פתילה שב’נאות מרגלית’ מדליקים שוב ושוב, גם אם מישהו אחר נושף עליה בטעות או בכוונה ומכבה אותה.

“חשוב להבין שכולנו עם אחד”, נאנח הרב גבאי, “וכל פעולה שכל אחד מאיתנו עושה, בין אם זה להדליק אור ובין אם זה לכבות אותו, משפיעה על הכלל. לעיתים אני בקשר עם ראש עיר חילוני, מנהל אתו משא ומתן בקשר למקום שבו נפעיל מעון יום חדש, ופתאום הוא נסוג אחורנית. חושש מ’הדתה’. אני לוקח אותו לפגוש ראשי ערים אחרות, כדי שיספרו לו שאין פה מסיונריות. אנחנו לא כופים אור על איש. רק מדליקים אותו, מזמינים אחרים ליהנות ממנו.

“אני מנסה להסביר זאת לבני התורה שנלחמים מלחמות אישיות נגד אנשים חילוניים. הם חושבים שהם מוחים לעצמם, והמחאה הזאת מגיעה רק עד קצה הרחוב שבו הם גרים. אבל זה לא נכון. המחאה הזאת מגיעה עד קצה הארץ ויוצרת ריחוק. ריחוק מצער, כי מהמקום שלי אני מזהה צימאון אדיר של רוב חלקי האוכלוסייה ללמוד ולהתקרב. לא מגרשים חושך במקלות, רק באור”.

 

נר שלישי

מוסיפים חוליית זהב

הולכים איתו ביחד

“גאון החשיבה החינוכית, הג”ר שמשון בן רפאל הירש זצ”ל, מציין כי הורים שרוצים שבנם הפעוט יתחיל ללכת, לא ישבו איתו לשיחת הסברה על כדאיות ההליכה, על הברכיים שתשארנה נקיות ללא הזחילה, על מעלת זקיפות הקומה ועל הרווחים הנלווים. נדרשת כאן ראייה מרחבית יותר והושטת יד גבוהה יותר.

“הורים שרוצים שבנם יצעד צעד ראשון – פשוט נותנים לו יד והולכים! עושים איתו יחד את הצעדים הראשונים! כלשון המשנה ‘האשה מדדה את בנה’. כך בחינוך ליידישקייט. נדרשים בו פחות הסברים ויותר מעשים. הילד שותף פעיל במצוותינו. בונה עמנו סוכה ובודק איתנו את החמץ, אוחז שירון של ‘מעוז צור’ ומתנועע ליד נרות הקודש הרבה לפני שהוא יודע לבטא ‘ושם תודה נזבח’. כך מוסיפים חוליות זהב לשושלת הקודש שאנו אחראים להעברתה והשלמתה, עד ביאת ינון”.

 

נר רביעי

מוסיפים סבלנות

הולכים ברוגע

יעל צדוק, מדריכה פדגוגית ברשת ‘נאות מרגלית’, בוחרת להתמקד בראשית דבריה ב’שמש’, זה שדולק כל היום, קיים תמיד. “בכל מה שקשור לחינוך לעבודת השם – אין הדרגה”, היא מבהירה. “התפיסה שלנו היא, שהגיל הרך בשל היותו ‘רך’, זמין להשפעה, פתוח ומקבל כל מה שמעניקים לו. זה הזמן להשפעה של יראת שמים, אמונה ואהבה למצוות. כמובן תמיד ניתן להעלות בקודש, אך חובה לעמוד על המדרגה הראשונה כבר מעת הולדת התינוק.

“נזכרת כעת בסיפור הידוע על הורים שהגיעו למרן הגראמ”מ שך זצוק”ל, סיפרו שנולד להם תינוק ושאלו מתי צריך להתחיל לחנכו. אמר להם הרב שך: ‘אתם באיחור של עשרים ושתיים שנה. הייתם צריכים לחנך את עצמכם מאז שנולדתם…’”

כיצד מתבטא החינוך בגיל הרך?

“במעון אנחנו מתפללים עם הילדים מגיל התינוקייה. אומרים ‘מודה אני’, ‘שמע ישראל’, ‘שייבנה בית המקדש’. מלמדים ילדים לתת מטבע לצדקה. (ותוך כדי מפתחים לו את המוטוריקה העדינה…)

“הגננת מעמידה כיסא ליד המזוזה, והילדים עולים אחד-אחד ומנשקים את המזוזה. (עוד קצת מוטוריקה על הדרך…) מחנכת ותיקה באחד המעונות שלנו משתמשת באמרות חז”ל כחלק מהשיח השגרתי. לדוגמה, כשילד צועק, הגננת לא אומרת לו: ‘שששש…. שקט!’ כי אם ‘דברי חכמים בנחת נשמעים’. הילדים כבר מכירים את האמרה הזו, משלימים אותה באצבע חמודה על הפה…

זאת דוגמה נהדרת ומאירה כיצד אפשר להעלות בקודש מגיל צעיר”.

יעל, האם קיים עוד תחום שבו לא נכון לפעול בשיטת ‘מוסיף והולך’?

“כן, התחום של הקניית ההרגלים לילדים. הרגלים כמו: איסוף משחקים או קימה רגועה משולחנות האוכל. חשוב להקנות את ההרגלים האלה מיד בתחילת שנה ובלי הדרגתיות. כך הקבוצה נכנסת לתלם של סדר יום רגוע ומובנה, דבר המשרה אווירה טובה וזרימה חברתית נכונה בין הילדים”.

אחרי ה’לא’ עוברת יעל ל’כן’, מדברת על העלייה במדרגות ההתפתחותיות:

“הורים רבים מצפים שהמציאות תאיץ את עצמה במעון, שהילד ייגמל מהר, שילמד לאכול לבד, שייגמל מהמוצץ, שיביא הביתה תיקייה ‘מפוצצת’ ביצירות מרהיבות. ובכלל שנוכל כבר לראות שהוא ה’איינשטיין’ הבא’.

“אין פתרונות קסם בגידול ילדים. זה לא מרוץ, ואין חשיבות למד-המהירות. ילד צריך רוגע כדי לעבור משלב אחד לשלב הבא אחריו. לא סתם המילים ‘הגיל הרך’ ו’התפתחות’ צועדות תמיד בד בבד. אינו דומה תינוק בן ארבעה חודשים לתינוק בן שבעה חודשים, וילד בן שנה שונה מאוד מילד בן שנה וחצי.

“ישנן אימהות לחוצות, שלא שמות לב איפה הילד שלהן ממוקם בשדה ההתפתחותי. הן דוהרות קדימה, לא מודעות לכך שהילד שלהן בכלל לא בכיוון. הן מביאות אותו למעון ואומרות ‘העפנו את המוצץ’. והילד בוכה… המטפלת נשארת עם ילד מתוסכל שלא מבין על מה המהומה ומה יום מיומיים. ואימא? היא בכלל בעבודה.

“התפתחות משמעה: יש כאן תהליך עם נקודות ציון. בהתפתחות מוטורית לדוגמה, הילד ילמד לאחוז ביד אחת בטרם ילמד לאחוז בשתי ידיים, רק אחר כך ילמד להעביר מיד ליד וכן הלאה…

“התוצר הסופי אינו העיקר בגיל הזה, רק התהליך. רוגע ולחץ אינם משביחים את התהליך, כי אם פוגמים בו. ילד זקוק לאמון, לידיעה שהוא מסוגל ושיש מי שיהיה פה לידו בעת הלמידה והגדילה. או אז, הוא פנוי לצמוח ולהתפתח בכל המישורים”.

יש חלומות על ‘מוסיף והולך’ אצל ההורים?

“המטפלות במעונות הן נשים יקרות, מוכשרות, שעושות עבודת קודש אמיתית. אנחנו, ברשת, משתדלים לפנק מדי פעם את הצוותים אך המדינה לצערנו אינה מכירה די בגודל התפקיד שלהן. זה המקום לבקש: הורים, לכו והוסיפו להן אור! תחמיאו, תפרגנו, אל תקבלו כמובן מאליו את העבודה שלהן. כל מילה טובה למטפלת היא בבחינת ‘נר לאחת – נר למאה’. האור הזה עוד ילך ויגדל וישוב להורים בעזרת השם”.

 

נר חמישי

מוסיפים מילים טובות

הולכים לקצור נחת

כמו יעל, גם דאברושי מאמינה בכוחן של מילים, ביכולת שלהן להדליק אור.

דאברושי הנדל, בעלת המותג ‘דברו שיר’, משוררת ומפתחת תוכניות לאירועים ייחודיים. בכובעה האחר היא זכתה לפתח שיטה לדיבור מודע עם ילדים. לכן היא כאן. אור זקוק לחמצן, וילדים זקוקים למילים אוהבות, כאלו שמוסיפות ומעניקות להם עוד אוויר, עוד אור.

דאברושי, מתי הדלקת ‘אור ראשון’ לסדנה ‘לגדל בלי להקטין’?

“יש לי ברוך השם רזומה של יותר משלוש עשרה שנים בגידול ילדים. כמו כולן, גם לי היו תאוריות איך כדאי ורצוי ונכון לגדל ילדים.

“כשהם היו קטנים זה היה קל יותר. כשהם גדלים – זה כבר מאתגר יותר. פתאום נעשיתי מודעת לאופן הדיבור שלי איתם. מצאתי את עצמי בוחרת מילים ובעיקר מנגינות שיעבירו את המסרים שלי טוב יותר. האוזן שלי, שבלאו הכי הייתה תמיד רגישה למילים, נעשתה מחודדת כלפי המילים שלי עצמי.

“פסעתי צעד אחרי צעד בעקבות הדיבור המגדיל. לימדתי את עצמי לשלוט באינטונציה תוך כדי דיבור. להפוך משפט שרציתי לסיים כטענה בשאלה עניינית, לשנות מנגינה של מובן מאליו (שימו לב, מאוד מקטין!) לאמירה סתמית, ואלו רק דוגמאות. עשיתי את זה ואני עדיין עושה על בסיס יומיומי. וזה בעצם כוחה של הסדנה. כל התכנים שבה נוסו על בני אדם בתנאי שטח…

“היות שגם אני וגם ילדיי אינם מלאכים – יש גם נפילות, כמובן. זו הסיבה שאני יכולה לבוא ממקום מתנסה ולא מתנשא. השיטה ‘לגדל בלי להקטין’ דורשת עבודה אבל היא מסודרת וברורה. פתאום נוצרת מודעות גדולה יותר לכוח של המילים, לטוב וגם להפך. כל פעם שבה מדברים נכון יותר, שווה יותר! כי היעד הוא: צעד!

“כשאני מביאה בפני המשתתפות את סוגי הדיבור המקטין, כל אחת בוחרת בשלב ראשון לשנות רק סוג אחד. הרעיון הוא לצעוד בשלבים. אי אפשר לצפות מעצמנו להיות מלאכיות.

 

המוטו של הסדנה הוא:

על כל רגע של הכלה – תשמחי!

אם עכשיו את לא יכולה – תסמכי!

מי שברא אותך, ברא גם אותם,

רצית, ניסית,

החלק שלך תם.

להיום.

מחר הוא שוב יתחיל…

ושוב יהיה בך מקום להכיל…

[מתוך השיר ‘להכיל’, שמלווה את הסדנה]

בבקשה, תני דוגמה לאופן שבו אפשר לגדול ולהגדיל בעזרת מילים מאירות.

“דוגמאות יש בלי סוף. אני בוחרת במכוון בדוגמאות העצמה, מתנות קטנות שאנחנו יכולות להעניק לילדים, סתם כך, ביום רגיל ובלי שום סיבה מיוחדת.

אחת מהן היא ‘שיטה על שם’. כשילד מציע איזושהי הצעת ייעול או שדרוג לכל דבר שיהיה, החל באופן ההלבשה ולא כלה בדרך טובה יותר לבישול פסטה – אנחנו הופכים זאת לשיטה קרויה על שמו. ‘בואי, נלביש אותך בשיטת דבורי’, ‘רוצה להתקלח בשיטת חני?’ זה אמנם עובד עד גיל מסוים… אבל עובד!

עוד טיפ חשוב: כשהילדים מתנהגים לא בסדר ו’מקבלים על הראש’, חשוב מאוד ליידע אותם, במילים, שהאהבה שלנו אליהם עדיין בתוקפה, בכל מקרה. אני נוהגת, אחרי מספר שעות, לשאול את הילד: ‘כשעשית כך וכך, אהבתי אותך?’ הם כבר יודעים את התשובה בעל פה: ‘כן, את אוהבת אותי בכל מקרה’. אני ממשיכה לשאול: ‘האם שמחתי?’ כאן התשובה היא ‘לא’. האהבה ושביעות הרצון הן שני חלקים נפרדים. וכדאי שהילדים יהיו מודעים להפרדה.

הבן שלי בן השבע החמיא לי לאחרונה. ‘כן, אני יודע שאת אוהבת אותי, את ‘חופרת’ לי את זה’.

“לו היה יודע כמה שימח אותי באותו רגע…

“אפרופו אהבה: היא מאתגרת. מצד אחד, חשוב לי שהילדים ידעו שהאהבה שלי אליהם איננה תלויה בדבר. לא ההתנהגות או המתיקות שלהם היא שגורמת לי לאהוב אותם, אני אוהבת אותם בכל מקרה. מצד שני, כל ילד חייב לדעת שאימא אוהבת את מי שהוא, שהיא מעריכה את אישיותו…

“מצאתי לזה פתרון נחמד. אני אומרת לילד: ‘אני לא אוהבת אותך כי אתה חמוד! אבל מה אני אעשה שאתה כזה חמוד?’”

 

נר שישי

מוסיפים אמון

הוא הולך לבד

צירה דויטש, מנחת הורים ויועצת זוגית בגישת שפר, קוראת תיגר על תאוריית ‘מוסיף והולך’.

“כשתינוק מגיע לעולם, הוא חסר יכולת ותלוי באמו ובמבוגרים סביבו שיאכילו אותו ויטפלו בו”, מסבירה צירה. “לאט-לאט עם הזמן, הילד גדל ונעשה אחראי למעשיו, נגמל מהתלות מהוריו והופך להיות עצמאי. האמת היא, אם נשים לב, כבר מרגע לידתו הילד אחראי לנשימה שלו, לבכי המבקש את האוכל או קורא להורה בשעת מצוקה.

בתרבות המערבית לימדו אותנו דברים שונים על הילד, שהוא קטן, שברירי, חסר יכולות. שקשה לו מאוד. זה המסר הבלתי מילולי שמשודר לנו ולילדים.

“הנה לדוגמה, לכבוד השבת האחרונה הביאה בתי שלומדת בגן חובה ספר ספרייה בנושא כיתה א’. בספר תואר כמה קשה ללמוד, כמה קשה להכין שיעורי בית, וכמה קשה לשבת בכיתה. (חוץ משיעור זמרה שהציל את המצב…)

“הילד בטבעו קולט מסרים בלתי מילוליים ומשתף איתם פעולה. אנו יכולים לומר לו שהוא גדול, שאנו סומכים עליו, שזה כיף וקל, אך אם אנו מאמינים שהוא לא יכול ומסוגל, שהמציאות קשה – זה מה שהוא סופג, מאמין ומתנהג בהתאם.

“וכך נולד ‘החינוך ההדרגתי’. כך נולד, לדוגמה, הצורך במוכנות לכיתה א’. במשך שנים רבות ילדים עלו לכיתה א’ וידעו שצפוי להם שינוי, כי גן אינו דומה לבית הספר, ובכל זאת המבוגרים סמכו על הילדים שילמדו ויתרגלו. לתלמיד הייתה האחריות ללמוד את הכללים החדשים ולשתף עימם פעולה.

“כך גם נולד ‘תהליך הגמילה’ שהולך ומתארך מזמן לזמן, שהולך ועולה עם הגיל. תשאלו את סבתא שלכם באיזה גיל היו גומלים פעם, ואם גם אז התהליך היה קשה ומסובך כל כך…”

מה קרה לנו במהלך השנים הללו? מה הלך והשתבש?

“נוצרה ציפייה תרבותית מאיתנו, ההורים, לגבי הילדים, ונוצרה במקביל ציפייה לקושי ולהסתגלות אצל הילדים. גמילה או מעבר לכיתה א’ הם בדיוק כמו כל שלב נוסף בהתפתחות הילד, שבו אין לנו כלל חששות. כמו ילד שמתחיל ללכת את צעדיו הראשונים. הוא נופל וקם ונופל וקם וחוזר חלילה.

“עדיין כפי הידוע לי, לא המציאו שיעורי מוכנות להליכה… מן הסתם גם זה יגיע, כיוון שכל התפתחות טבעית של הילד הפכה להיות בלתי טבעית ודורשת התערבות מבחוץ עם מסר נלווה ‘כמה קשים החיים’”.

מה הפתרון, אם כך?

“להפסיק לפחד מקושי. התמודדות היא לא מילה אסורה. היא שתחשל את הילד ותגדל אותו להיות מבוגר אחראי. מהותו של ילד שהוא מתבגר, הילד שמח ורוצה להתבגר, לקבל תפקידים חדשים, אחריות. תשאלו את הילדים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים, תופתעו כמה חלומות יש להם וכמה תפקידים אחראיים הם רוצים לקבל על עצמם.

“איך עושים את זה? משחררים! כמובן, רק במקומות שאנו סומכים עליהם ויודעים בוודאות שהם יכולים לתפקיד.

“חנוכה הוא חג החינוך. חינוך הוא מלשון חניכה. ‘וירק את חניכיו’ – זו התחלה של תפקיד חדש. מתי עורכים חנוכת הבית? ביום הראשון למגורים בו.

“חינוך נעשה ביום שבו אנחנו משחררים מעצמנו ומעבירים לילד את האחריות.

מה ייתן לנו את הכוח לעשות זאת? האמונה שהם יכולים, רוצים, חזקים וטובים.

“ככל שנראה יותר את האור הפנימי שמצוי בילדים, כך נוכל לבטוח בהם שהם בדרך הנכונה”.

 

נר שביעי

מוסיפה לרצות

הולכת לאורו

שירה גמליאלM.A , יועצת ארגונית, חושפת חיים של חינוך עצמי בשיטת ‘מוסיף והולך’:

“ניוון שרירים?! מה המחלה הזו בכלל? כך הגבתי בגיל חמש עשרה כשאמי בישרה לי שאבא חולה במחלה הזו. אני רק זוכרת פנים קפואות, חיוורות וחסרות אונים. אני בטוחה שגם היא לא ידעה מה באמת אומר השם המפלצתי הזה.

“אבא שלי היה סמל לעוצמה גברית, איש חזק מאוד, ענק בממדיו הפיזיים, גבוה וחסון.

“אבל גם בפן הערכי הוא היה ענק ברוחו – רודף צדקה וחסד ותומך ביתומים ואלמנות. זה היה הסמל שלו. בגיל חמישים ושתיים לקה במחלה הזו. בשנים הראשונות הגוף נפרד לו בהדרגתיות מעוד שריר שלא ישוב עוד לתפקד, משתי רגליים שלא תלכנה עוד, משתי ידיים שלא תוכלנה עוד להתרומם, מכפות ידיים שלא תוכלנה עוד לנוע ומאצבעות שלא תוכלנה עוד לדפדף את דפי הגמרא, והסבל מוסיף והולך…”

חמש שנים אחרי – נר ראשון של חנוכה תשס”ב:

“אבא מפסיק לנשום באופן עצמאי והופך להיות חולה מונשם, מרותק למיטתו במצב סיעודי מורכב. אנחנו לא מוותרים עליו לרגע, ואבא – לא מוותר על אף רגע אחד של חיים. מול מיטתו תלוי ציור של נכדותיו ממוסגר במסגרת, ובו אותיות רכות וצבעוניות של שתי מילים: “ובחרת בחיים”.

אבא שרד בגבורה במשך שלוש עשרה שנים, אף שהרופאים העריכו כי נותרו לו שנתיים לחיות…

“הוא לא אפשר לגופו המשותק להיות מחסום בדרכו ליהנות מהמתנות שהבורא יתברך הרעיף עליו. עטוף בחום ואהבה משפחתיים, אבא נלחם על כל רגע של חיים כאשר הוא מנסה לראות כל נקודה של אור ושמחה ולהתענג על המתנות היפות שהשם נתן לו בחייו.

“כמוצא שלל רב, נהנה מטיול בכיסא הגלגלים ביום שטוף שמש באביב לבחור פרחים במשתלה, מהשתתפות במסיבות חומש של נכדיו, מסעודות ראש חודש עם המשפחה המורחבת שהפכו להיות מסורת של ממש, מברכת ‘שהחיינו’ המרגשת בכל פעם ופעם מחדש, כאשר שפתותיו ממלמלות בקושי רב את המילים.

“בשיא מחלתו אבא זכה לשוב בתשובה שלמה. הוא היה מתפלל בזמן שאחרים דפדפו עבורו בסידור, כי הוא לא יכול היה להזיז את אצבעותיו. היה לו סדר לימוד יומי. הוא היה מחובר למכונת הנשמה ומרותק לכיסא, אך מחובר כל כך לבוראו ולתורתו…

“ברוך השם, הוא זכה לעשות סיום מסכת שאותה למד עם אברך חשוב, שהיה לומד עימו בקביעות. ממש לפני פטירתו הוא כמעט זכה לסיום שני, אך אז השיב את נשמתו לבורא בגיל שישים וחמש, ואני, אז בת עשרים ושבע, מרגישה כבת שישים ושבע, מבורכת בצידה לחיים בצל האתגר שחוויתי.

“כנערה מתבגרת וכבחורה לא היה פשוט לחיות בבית שמעליו מרחפת אווירת מוות תמידית, אך המנצחת הראשית של התזמורת הביתית – אמי תחי’, לצד עמוד השדרה של הבית – הוא אבי ז”ל, לא ויתרו לי ולא נתנו למחלה הזו להיות עבורי מכשול שימנע ממני להתקדם בחיי. המחלה של אבא הייתה המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל לעיצוב אישיותי.

“כיום, כאנשים מבוגרים, אני ואחיי מסוגלים לגלות רגישות עצומה כלפי אנשים חולים ובני משפחותיהם וגם לתמוך בהם תמיכה נפשית. המציאות שבה גדלתי גרמה לי להבין שאין דבר העומד בפני הרצון. אם אכן רוצים, באמת רוצים להגיע ליעד – זוכים לכך. בסייעתא דשמיא, כמובן.

“אבא הוא מקור ההשראה שלי, הדמות שנתנה לי את החינוך ליכולת ההתמדה, הנחישות, המוכוונות למטרה שאליה חותרים – למרות הקושי. מתמודדים ואז מגיעים אל המנוחה והנחלה. איך אוכל למנוע מעצמי להגשים חלומות אם אבא שלי לא הרשה לעצמו לוותר? נכון, הדרך עקלקלה, מאיימת, מפותלת, אבל, לא בחרנו בדרך הזו, ולכן צריך פשוט לאזור אומץ, לקפוץ למים ולהרכיב משקפיים אחרים ואז אפשר לראות את המציאות בגוונים יפים יותר. מעודדות ומרגשות הידיעה והתחושה שהשם מלווה אותנו יד ביד והוא איתנו לאורך הדרך.

“זה אחד מהמסרים שאני מנסה להעביר ללקוחותיי: כמנהלות עליהן להתרכז במטרה, להתמיד, גם אם קשה – ויהיה קשה – זה אפשרי. כדאי לפרוט את המטרה, לבנות יעדי ביניים מעשיים הניתנים למדידה והערכה. הם יכולים לסייע לנו לראות את האור בקצה המנהרה, כאשר אנו נדרשות לפסוע עקב בצד אגודל, צעד ועוד צעד בזהירות, באיטיות ובעקביות לקראת היעד המיוחל.

“אמנם האתגר דורש מאיתנו לצאת מאזורי הנוחות שלנו ולהשקיע משאבי זמן, אנרגיה ויצירתיות, אך בעזרת רצון, כל אחת מאיתנו יכולה להגיע לשם בסייעתא דשמיא. להיות מנהלת של ארגון או עסק קטן זו משימה מאתגרת, לכן כדאי לעצור ולהתבונן בתחנות המשמעותיות בחיינו ולשאול את עצמנו: מה הן לימדו אותנו על עצמנו? אילו ערכים סיגלנו לעצמנו בעקבות אירועים אלו? הצבת היעד, לצד החזון האישי והערכים, הם כזרקור שצריך ללוות אותנו לאורך כל הדרך”.

 

נר שמיני

מוסיפה והולכת, הולכת ובאה

וזורח לה אור בטבת וגם הלאה

כי כל נרותיה קודש הם –

נחת ואושר יש לה מהם.

וגם הם מדליקים להבה

שתעיד: היא אחת מרבבה!

 

inner_page_right_icon_1