09.01.2024

אין דרך יקרה ומשמעותית בעולם, כמו הדרך הזו שמהלכת בה אמא יד ביד עם ילדיה. לפעמים היא מפותלת. מאתגרת. מורכבת. שואבת. מחייבת. אבל כח אחד מניע אותה. לב של אימא. מאות פניות מגיעות ל'קול הורה'  בחודש, במגוון רחב של נושאים התפתחותיים שונים. רובן מגיעות כפניות אנונימיות, ולעיתים הן דחופות ביותר.  המומחיות מעבר לקו מקשיבות לבעיה ומניחות פוקוס מקצועי על הדברים. מתוך ים השאלות, בחרנו מדגם מייצג מתחומים שונים. כשצוות מקצועי התגייס להעניק מענים ממוקדים, מחוללי שינוי וסוללי דרך. 'קול להורה', השלוחה החרדית מבית נאות. מרגלית.

גמילה

בעוד כחודשיים יחגוג בני המתוק את גיל שלוש, למזל טוב. מצד אחד אנו מתרגשים מ'המעמד'… מצד שני, אני מעט לחוצה, שכן הוא אינו גמול עדיין, וכל ניסיונות הגמילה עד כה, נחלו כישלון. חוץ מתקלות ו'פספוסים' אכזבות וגערות, לא הייתה לנו חווית הצלחה. (יצוין שהיינו בתקופת עומס בבית – האם יש קשר בין הדברים?) כעת אני אובדת עצות, האם להמתין עוד קצת, כדי שהילד יתבגר וישתף פעולה? או שיש דרך טובה ויעילה כדי להצליח במשימה – בגמילה?

ראשית כל לחץ וגמילה אינם שידוך טוב. לגמילה ניגשים כאשר הילד וההורים נמצאים בתקופה פנויה ובזמן שהילד מראה סימני בשלות פיזיולוגיים, קוגניטיביים ורגשיים. כלומר הילד מזהה את האיתות של הגוף שהוא צריך להתפנות, הוא מבין סיבה ותוצאה, וכמובן מביע רצון להיגמל. כאשר סימנים אלו עדין לא קיימים במלואם, מומלץ לחכות עד שיבשיל ויופיעו, ואז הגמילה תיחווה כחוויה של הצלחה. חוויה המעודדת בגרות ולקיחת אחריות ולא תיפול על כתפי ההורה.

כאשר ההורה מזהה שאכן הגיעה העת, הוא מעודד את הילד לקחת אחריות (הוא מזהה והולך בעצמו ללא שמזכירים לו ומושיבים אותו וכו') עם קצת תמיכה מההורה ובמקרה שבחר להתפנות במקום אחר, האחריות על הניקיון וההחלפה מוטלת על הילד (עם עזרה מינימלית מההורה בעת הצורך).

במקרה שלכם אמליץ להרפות מהנושא לחלוטין לתקופה הקרובה, ולחכות שהילד מצידו "יבשיל" ויביע רצון להיגמל. ובעז"ה אז תוכלו ליישם את הגישה בהצלחה.

שינה

בכורתי הנסיכה בת חמישה חודשים, הפכה לנו את הבקרים והלילות, בלילה היא מתעוררת בתכיפות כעשר יקיצות לפחות, היא בוכה ואני מאכילה אותה, מערסלת, מנענעת, מרדימה וחוזר חלילה. ובבקרים, היא ישנה שעות ארוכות ברציפות. התנהלותה גורמת לי לעייפות כבדה במהלך היום, וכמעט שאיני מצליחה לתפקד בעבודה. איך אפשר ללמד אותה הרגלי שינה נורמטיביים, ולהפוך בחזרה את היום והלילה?  

שלום לאמא העייפה, נסיכות צריכות לקבל שרות מלא בכל מצב, הלא כן?! שימו לב להיות הורים מסורים, המספקים צרכים בהתאם לגילו ומצבו של ילדיכם, אך לא להפוך אותו לנסיך דורש כל…

ולגבי השינה, ראשית כדאי לוודא אצל רופא ילדים שהתינוקת לא סובלת, ככל הנראה, ממשהו שמציק לה בלילות. אחרי שתהיו רגועים שהכל בסדר, תוכלו להתחיל בהדרגה "לסדר" את שעות השינה שלה.

ביום- העירי אותה מידי שלוש-ארבע שעות לאכול, דובבי אותה והשתעשעי איתה עד שתהיה מספיק ערנית לעשות זאת, ואל תניחי לה להירדם עד שתסיים לאכול, ותהיה ערנית. לאט-לאט, באופן מודרג האריכי בכל פעם את הזמן שאת "שומרת" עליה ערנית.

בשעות הערב- רחצי אותה והאכילי, ואז הניחי אותה במיטתה (ולא בשום מקום אחר…) ספרי לה שכעת לילה ובלילה ישנים ..

בלילה – האכילי אותה רק אם חלפו מינימום שלוש-ארבע שעות מההאכלה הקודמת, כאשר מתעוררת בין הארוחות, הסבירי לה כי כעת לא אוכלים ורק ישנים, והרגיעי אותה בשיטת ה"לוחשת לתינוקות", גם בכניסה לשינה השתמשי בגישה זו שהרציונל שלה הוא שהתינוק נרדם בעצמו בלי תלות (הנקה, נענועים וכד') אך ההורה נמצא לידו.

לשיטה שתי וריאציות:

"הרם -הורד" – להניח לתינוק לבכות במיטה כדקה (תוך כדי דיבור מרגיע/ או לחישה קלה ש… ש…) ואחר כך להרימו על הידיים, לאפשר לו להירגע ושוב להניח, גם אם הוא צורח, לחכות דקה ואז להרים שוב וחוזר חלילה, כך עד שנרדם.

"לטף -הפסק" – מלטפים שתי דקות ומפסיקים לדקה (גם אם הוא צורח) וחוזר חלילה, כך עד שנרדם.

בחרי את הווריאציה שמתאימה לך יותר ובכך תלמדי את ילדתך להירדם בעצמה והענקת לשתיכן מתנה. בהצלחה!

תזונה

בני בן שבעה חודשים מתגלה כבררן גדול, כל מזון חדש שאני מטעימה אותו, הוא מעווה את פניו בהבעת דחיה ויורק את האוכל מהפה. אצל ילדיי הקודמים המעבר למוצקים נעשה בקלות ובמהירות. כל התנסות בטעם חדש – סקרנה אותם והתקבלה בשמחה. כעת, אני נאלצת להמשיך להזין את בני רק בתמ"ל. אבל, חשוב לי לדעת, איך בכל זאת אפשר לעבור בהדרגה למוצקים? והאם זה תקין שכל טעם חדש דוחה אותו?

עדיף להתייעץ עם תזונאית ילדים ותינוקות

 

משמעת

תמיד שמעתי בחיוך על 'גיל המרי', עד שהגיעה בתי והחלה לעשות לי 'בית ספר' היא עומדת בתוקף על שלה, משתמשת הרבה במילה "לא" ולעיתים נשכבת על הרצפה, רוקעת ברגליה, וצורחת כדי להוכיח את רצינותה. על אף שכבר שמעתי (ובחיוך…) על הגיל המרדני הזה, בזמן אמת אני מתוסכלת ואובדת עצות. איך עלי להתנהג? להעניש? להתעלם? לסלוח? אשמח להדרכה דחופה

גיל שנתיים פלוס זכה להתהדר בכינויים  רבים "מיני גיל ההתבגרות", "גיל השנתיים הנוראיות" ועוד… הילד גדל, ומגלה בתוכו כוחות ויכולות שמפתחות בו דעתנות ורצון לעצמאות, וההורים שהיו רגילים עד כה לנהל אותו בעצמם, עומדים נבוכים ולפעמים נבהלים מול עוצמותיו.

אז ראשית – אל בהלה, זו התנהלות נורמלית ותואמת גיל, עם (קצת) סבלנות וכבוד וזה יתאזן. במקביל תוכלו להשתמש בשלבי הסמכות התומכת לפי הצורך (אפרט בקצרה):

הטרמה: הסבירי לבתך מראש על שינוי /מעבר ("עוד מעט אנחנו עולים הביתה.".)

אמפטיה: הכנסי לראשה הצעיר בן השנתיים והביני את ההתנגדות, גלי אמפתיה לתחושותיה ("את לא אוהבת לעלות הביתה, את רוצה עוד לשחק, נכון?…")  ורק אחר כך הסבירי לה את המצופה ממנה. ("אבל את מתגברת כי כבר מאוחר"..)

בחירה: אפשרי לה לבצע את הפעולה הנדרשת באופן שהיא בוחרת, מתוך שתיים-שלוש אפשרויות שהינך מציגה לה מראש. ("את בוחרת אם נלך דרך המדרגות או דרך השביל"..)

סיוע: סיוע פיזי, טכני, נטול כעס, לא לגרור או לשאת על הידיים אלא להוליך מאחור ("אני רואה שקשה לך, אני עוזרת לך…")

שנית, בעת התפרצות -מוצפות רגשית נשתמש ב:

חיבוק מגן, ההורה יושב והילדה עליו כשגבה צמודה לבטנו והוא מניח יד אחת על החזה ויד שניה על הבטן , בתנוחה שאוספת אותה אליו ולא מאפשרת לה להמשיך בהתפרצות, לאחר כמה דקות כשמגיעה הרגיעה משחררים את החיבוק וממשיכים… המסר הוא "כשאת מתפרקת -אני אוספת" זהו מסר מחזק ומרגיע! בהצלחה!

 

מוצץ

לפני כחודש וחצי הסכים בני בן שנתיים ועשרה חודשים לפתוח במבצע (נושא פרסים) לגמילה ממוצץ, האמת שהוא מצליח במהלך היום. אבל בכל לילה, הוא קם ממיטתו וניגש לאחיו הפעוט, בן השנה ורבע, ו'חוטף' את המוצץ מפיו. כשאנו מגלים בבוקר את המצץ בפיו, ומעירים לו על כך, הוא צוחק ואומר שזו פעם אחרונה. מה שכמובן, לא קורה בפועל. השאלה היא עלי להתנהג עמו בעניין המבצע? ואיך בעניין הגמילה, וחטיפת המוצץ מהאח?

אמא יקרה, שימי לב איזה יופי לתיאור שכתבת!  "האמת שהוא מצליח במהלך היום"! ישנם תהליכים הדרגתיים וישנם דיכוטומיים, אם ישנה סיבה רפואית  – קריטית שגורמת לכך שצריך להפסיק מיידית אז הגמילה נעשית בבת אחת על כל מחיריה, אך במצב זה שהילד צעיר ונכון לשתף פעולה בתהליך, אלא שהוא זקוק להדרגה, כדאי לכבד זאת: שקפו לו עד כמה הוא מצליח ביום, ועד כמה הינכם גאים בו ושמחים בהצלחתו, וממשיכים במבצע נושא הפרסים, ובע"ה "עוד מעט תצליח גם בלילה, ובינתיים אתה יכול לקחת מוצץ משלך בלילה". תוכלו להכין למוצץ "בית" מקושט מקופסא כלשהיא, ושם המוצץ "ישן" במהלך כל היום, ובלילה אפשרו לו לקחתו משם. כאשר ירגיש מספיק בשל הוא ישאיר אותו שם גם בלילה… כבדו את הקצב האישי של ילדכם, והוא יוכיח את יכולותיו! בהצלחה!

 

רגשי

בני בן שלוש ורבע, קשור מאד לדובי פרוותי מהוה ושחוק. הוא סוחב אותו לגן, ישן איתו במיטה, ולאחרונה, גם כשאנחנו מתארחים הוא מתעקש לקחת את הדובי איתו. פעמיים החבאתי את הדובי, כדי לעזור לו להיפרד ממנו, אולם הוא צרח ובכה והתעקש שלא ללכת לגן, בלי הדובי האהוב. כמובן שעזרתי לו לחפש, 'ופתאום מצאנו' את הדובי לשמחתו הרבה. האם עלי לאפשר לו לקחת את הדובי אתו לכל מקום? יצוין, שכשהוא מחבק את הדובי הוא שקט ורגוע, אבל פחות מעורב בעניינים.

כל גמילה באשר היא (מחפץ מעבר, מהנקה, מבקבוק, ממוצץ וכד') הינה תהליך  שיכול לתרום ולבגר את הילד אם היא נעשית בצורה נכונה ומכבדת, וההיפך – ההיפך… כאשר אנו מחביאים לילד את החפץ ו"עובדים" עליו שהוא אבד,  אנו עלולים לגרום לאי אמון וחבל. במקום זאת, כאשר אנו חושבים שהילד בשל להיפרד מהדובי , נשוחח עימו על כך, נסביר ש"זה לא מתאים לילד בוגר להסתובב כך בכל מקום", ולכן נחליט ביחד לאלו מקומות אפשר להביא את הדובי ולאלו – אי אפשר. למשל לגן לא מביאים את הדובי, בזמן הזה הדובי "נח" בבית שלו (אפשר להכין לו מיטה חמודה בפינת המיטה של הילד ). לשקף את ההתגברות שלו וכמה הינכם שמחים וגאים בו על כך, וכך אחרי תקופה שמצליח להיפרד מהדובי בגן, אפשר להוסיף גבולות נוספים תוך העברת אמון שאנחנו בטוחים שהוא מסוגל!

בצורה זו הילד חווה חוויה של הצלחה והתגברות, וכך הוא יתעודד וילמד גם הלאה להתמודד עם אתגרים נוספים. בהצלחה.

 

משפחתי

לפני ארבעה חודשים הצטרף אלינו למשפחה תינוק מתוק מאד. כולם סוברים כמוני… חוץ מאחיו בן הכמעט שנתיים. (הגדול ממנו בשנה וחצי…) שמבקש שנחזירו לבית חולים, ומספר שאינו אוהב אותו וכו'. עד כאן, 'החלקנו' את העניינים… אלא שבשבוע האחרון, ראיתי אותו נכנס בשקט לחדר, ומנסה למשוך את היד לתינוק. כעסתי מאד ונתתי עונש, כמובן. (לא שיחק במשחק החדש..) אבל, מאז איני רגועה, איך אוכל לדאוג שלא יחזור על מעשה זה? ובעיקר, איך אפשר לעזור לאח הגדול להרגיש טוב במחיצת אחיו החדש?

מזל טוב, אמא יקרה, לו היית בת שנתיים, "חביבת המשפחה" ופתאום היו מביאים הביתה 'צעצוע חדש' שמושך מידי הרבה תשומת לב, לטעמך, איך היית מרגישה?

מסתבר שלא קשה להבין את תחושותיו של בנך הצעיר, אך כדי להקל עליו ולידד אותו עם אחיו החדש, שימי לב לארבע המלצות:

לתת לגיטימציה למכלול הרגשות, גם אם אתם, ההורים, שואפים להצפת רגשות חיוביים בלבד, תנו בבקשה מקום גם לרגשות השליליים.

שקפו לילד את תחושותיו: "נראה לי שאתה קצת עצוב בגלל התינוק", "כועס על התינוק שבוכה ורוצה כל הזמן את אמא", "רוצה גם להיות תינוק לפעמים", נכון?!

ילד שמקבל אמפטיה לרגשותיו (ובעצם, גם מבוגר.) מסוגל להתגבר יותר בקלות על רגשותיו השליליים.!

שתפו את הילד בטיפול באחיו התינוק (למשל: בא תדביק את מדבקות הטיטול/תזרוק לפח/תנדנד את העגלה/ תעזור לי להאכיל אותו, וכד') וכמובן, תודו לו אחר כך.

הפכו את ה"לא" ל"כן" במקום :"אסור למשוך לתינוק את היד" – "אתה רוצה ללטף אותו ביד?! אני אלטף לך את היד וכך תרגיש איך אפשר ללטף לתינוק את היד"..

במקום "לא נוגעים בראש" -"אפשר לגעת ביד/ ברגל" וכד'

עונש וכעס מגבירים את התחושות השליליות של הילד כלפי אחיו ומגבירים את הדחף לפגע בו!!

יציאה חווייתית משותפת עם אחד ההורים ללא התינוק פעם בשבוע למשך תקופה – מחזק את המקום שהתערער אצלו ("אמא עדיין אוהבת אותי"?)

ולא לשכח -אוטוטו הם יהיו חברים הכי טובים, בע"ה!!

 

 

inner_page_right_icon_1