09.01.2024

נחמי אפל

מהו הסוד של הבית העצום הזה?| על מה מושתתת מעצמת החינוך הגדולה בארץ?| מיהן העומדות על השער?| וכיצד הן פותחות את הלב?| וגם: מהם משאבי ההצלחה בגיל הרך?|'רשת נאות מרגלית' בפרזנטציה צבעונית ומרתקת.

יצאנו לסיור מודרך בשבילי רשת 'נאות מרגלית' ובאפיקי ההתפתחות שלה, צעדנו בין אתגרים והישגים, דילמות והצלחות, תוכניות ויעדים, ולא נצפתה תחנה סופית או נקודת אופק, מסתבר שהבית הזה בתנופת עשיה תמידית.

אל הסיור הדינאמי שלנו הצטרפו ארבע נשות חינוך בעלות רקורד עשיר וניסיון חינוכי רב שנים. גב' תמי אמויאל, מנהלת מעון בבאר שבע. גב' אורלי סודרי, מנהלת מעון בביתר עילית. גב'  מיכל לוי, מדריכה חינוכית ומנהלת מעון במנחמיה, וגב' מיכאלה יונה, מדריכה חינוכית.

הן פתחו לנו דלת – ואנחנו מצאנו אולם. סיור רב חושי בעולם של חינוך ולמידה.

מנוע ושליחות

עבודה יומיומית עם הגיל הרך שואבת כוחות ודורשת גיוס נפשי מלא, ביקשנו לדעת מהו המנוע הפנימי שלהן לעבודת קודש הזו?

"כמנהלת מעון", פותחת אורלי סודרי את משנתה, "השליחות שלי היא להכיר כל ילד ממקומו האישי בהתאם לצרכיו. לראות את התינוקות מתפתחים מבחינה מוטורית ושכלית, ולהעניק להם את הכלים האופטימליים ביותר לכך. כשהילדים הופכים מתינוקות לבוגרים: הולכים, מדברים ולומדים מושגים ונושאים, אני רואה בכך זכות עצומה שאנו מהווים עבורם צינור להכיר דרכו את העולם".

"המנוע שלי", מצטרפת מיכל לוי, "הוא הבטחון שעבודתי היא שליחות. כשאני ניצבת מדי יום בעבודה מתוך ידיעה שהקדוש ברוך הוא, הוא אשר שלחני הנה, אני מקבלת כוחות מחודשים גם בתקופות מורכבות ורגישות".

"כמדריכה חינוכית", חושפת מיכאלה יונה  את יומנה השבועי, "אני מבקרת מידי שבוע במגוון מעונות ברחבי הארץ ונפגשת עם מנעד סגנונות של אנשים. מחנכות, מנהלות, הורים וכו'. אולם, העומדים לנגד עיני אלו הם הילדים. כשאני נכנסת למעון", היא משתפת, "אני מייד מרגישה את ה'אקלים המעוני' ומבינה היכן עלי לשים דגש בהדרכות.

"ככלל, בישיבות ובהדרכות צוות, אני מדגישה תמיד את מטרת עבודתנו: ליצור לילדים יום חוויתי ולמקסם את איכות הטיפול, הן בפן הפיזי והן בפן ההתפתחותי.

"צוות המחנכות והמנהלות מתחברות מאד ל'אני מאמין' שלי, ומבקשות ליצור נוסחה כדי להנעים את זמנם של הילדים במעון, לצד הקניית הרגלים ובטחון.

"בפגישות ההדרכה אני מציירת עיגול שבו כתובה המילה 'הילד'. זוהי נקודת המוצא להדרכות, סביבו נוצרים מעגלים נוספים שקרובים לעולמו – ההורים והמחנכות. כאנשי חינוך עלינו לחשוב תמיד כיצד נוכל לשפר את המעטפת והצרכים של ילדי הגיל הרך. וזהו לא ספק המנוע בעבודה שלי".

"הזכות לגדל את ילדי ישראל, תינוקות של בית רבן היא עבורי שליחות עצומה", משיבה תמי אמויאל בהתרגשות, "אני מתפללת לד' שיזכה אותי לחנך ולגדל כמו שצריך, ושלא תצא תקלה תחת ידי".

-כיצד את מטעינה עצמך?

"אותי באופן אישי", משתפת מיכל, "מטעין חיוך של ילד, הורים מרוצים ומפדבקים ומטפלות מרוצות ומאושרות.

"במהלך העבודה אנו נדרשות מחד להיות עם הרבה סבלנות, הכלה ויכולת הקשבה. אולם מאידך, להיות אסרטיביות וברורות במטרותינו. כשאנו יודעות עבור מי אנו עושות, ולשם מה, באפשרותנו להטעין את עצמנו בכוחות רעננים לעשות מלאכתנו לשם שמיים".

"תפילתי התמידית שלא תצא תקלה תחת ידינו ושנראה סיעתא דשמיא בעבודתנו", מציינת מיכאלה, "היא זו שמטעינה אותי מדי יום לצאת לעבודת הקודש.

"בתפקידי, אני מייצרת לילדים סביבה בטוחה ותומכת למידה והתפתחות. הדבר מתבטא בהבנת הצרכים של כל מעון, ובכתיבת סדר יום מותאם לכל שכבת גיל. גם לילדים הצעירים בכיתת התינוקות. לתוך סדר היום", היא מפרטת, "אני יוצקת תכנים, נושאים לימודיים, ערכים והרגלים, מתוך הבנה לאלו משאבים זקוק הילד כדי להתפתח רגשית, חברתית, מוטורית ושכלית.

"לעיתים אני אף נכנסת לתפקיד המטפלת ומדגימה לצוות המחנכות כיצד דברים אמורים להראות…

"מכיוון שכל מעון בנוי בצורה אחרת, החללים שונים ואופי האוכלוסייה שונה מעיר לעיר, אני מבצעת התאמות בתוך סדר היום כשכמובן העוגנים קבועים: זמני ארוחות, זמני ניקיון, פעילויות חוץ ופעילויות פנים. כשמחנכת אומרת לי 'תודה' ואני מבחינה בניצוץ שבעיניה, אין שמחה ומאושרת ממני. כשאני מבקרת במעון לאחר הדרכתי ואני רואה ילדים פועלים ומחייכים וצוות שמח ורגוע – זו התמונה שמעניקה לי כוח להמשיך בעבודתי".

"האהבה האינסופית אותה הילדים משיבים לנו בחזרה מטעינה אותי בכוחות חדשים", מחייכת אורלי, "במהלך השנים בהם הילדים נמצאים אצלנו במסגרת אנו נקשרים אליהם. מרגש להיווכח כיצד כולנו הופכים למשפחה אחת מלוכדת. כשאני נכנסת לכיתה, והילדים מקיפים אותי, נצמדים אלי ומחכים שאתייחס אליהם כפי שאני אוהבת לעשות, אין דבר נפלא מכך. אני אוהבת לעבוד עם ילדים, אנשי צוות והורים – והם אלו שמטעינים לי את הסוללה".

"כשאני רואה את התוצאות בסוף שנה", מציגה תמי זווית נוספת, "את ילדים השמחים, ההורים המרוצים ואת כל הצעדים המרשימים שנעשו – אני מקבלת כוחות.

"בכל שנה אנו מקבלים הורים חדשים, ואוצרות יקרים מופקדים בידינו, ובכל שנה אנו גם נפרדים מקבוצה וותיקה של הורים, רגעי הפרידה ומחוות ההודיה המגיעים מן ההורים, מזרימים אנרגיות חדשות לרגעי ההתחלה שממתינים שוב באופק…"

-שתפו אותנו בסיפורים מרגעים מכוננים שהעניקו לך את המשמעות  לעבודה החינוכית עם הגיל הרך בכלל? ולעבודה ב'נאות מרגלית' בפרט?

"במהלך העבודה, יש רגעים קשים, רגעים מאתגרים, ורגעים שדורשים מאיתנו לגייס כוחות", משרטטת אורלי במיומנות מהשטח, "שאיפתנו היא  ליצור בכל רגע נתון תחושה משפחתית, נעימה ומלוכדת. והגאווה שלנו נמצאת ביכולת לסייע, גם בדברים שהינם מעבר למצופה מאיתנו.

"לדוגמא, בתקופת הקורונה שלחנו אוכל מהמטבח של המעון עבור משפחה בה האימא אושפזה בעקבותיה, וסייענו בשמירה על הפעוט שלמד אצלנו. כשאחד הילדים חלה בלוקמיה ל"ע ואושפז לעיתים קרובות, חלקנו משמרות סביבו והגענו לבקר אותו בליווי הריתמיקאית כדי להעלות לו את המורל, ולפוגג את העצב ששרר סביב. אלו רגעים משמעותיים במיוחד, שמסבים לנו סיפוק רב. בתפילה שנזכה לסייע בשמחות.

"אחד הדברים המדהימים בעבודה ב'נאות מרגלית' זו התחושה שיש לי שותפים, מלווים ותומכים לאורך כל הדרך. כלל הצוות מונע מתוך אמונה ומטרה לגדל ילדים בריאים, שמחים ומתפתחים כיאות".

"למרות שכבר חלפו מספר שנים, אני לא יכולה לשכוח את זוג ההורים הללו", מספרת תמי בעיניים בורקות, "הם היו משפחה רחוקה מאד מן הדת, אולם משום מה החליטו לשלוח את בתם למעון שלנו, בו נחשפים הילדים לחיבור האמיתי בנועם ובנחת.

"כשהבת סיימה אצלנו, הם היו באמצע התהליך. לא היו להם ילדים נוספים, והם העתיקו את מגוריהם לשכונה רחוקה. ויהי היום, אני פוגשת את האימא ברחוב כשעל ראשה – כיסוי ראש מהודר.

"אני רואה טוב?", שאלתי נפעמת.

"את רואה מצוין", היא השיבה בחיוך, "הבת שלי לימדה אותי לשמור שבת, ובעקבות כך קיבלתי על עצמי ללכת עם כיסוי ראש".

"הסתכלתי עליה, על הצעד שהיא עשתה, על המשמעות והעומק שבדבר – והרגע הזה זכור לי כרגע מיוחד ביותר. התחושה שלפעולות שלנו יש משמעות והן מהדהדות הלאה, היא תחושה עילאית מאין כמוה. בזכות צוות ההנהלה של 'נאות מרגלית'", היא מוקירה, "והודות לערכים ולעקרונות עליהם מושתתת העמותה, הניסים הללו עומדים מול עיניינו, ומעניקים את המשמעות האמיתית לעבודתנו".

"אני מדריכה שנים רבות", פותחת מיכאלה את ארסנל ההצלחות, "וברוך השם בעבודתנו הצלחנו לקדם לא מעט תהליכים… אחת ההצלחות שאני רואה לנכון לספר עליה, היא השילוב המוצלח של ילד עם אוטיזם במעון.

"הכל בזכות הצוות החינוכי הרחב והמקצועי שקיים ב'נאות מרגלית'". היא מזכירה, "כמדריכה, מתייחסים לפניותיי בכבוד, תמיד יש תחושה שיש עם מי לדבר. כלל אנשי המערכת יראי שמיים, שמונעים מתוך אידיאל לעשות נחת רוח לבורא".

לרשת 'נאות מרגלית' מעונות ברחבי הארץ, חלקם נמצא ביישובים בהם האוכלוסייה ברובה אינה דתית, והסיפורים העוצמתיים המגיעים משם ממיסים כל לב.

בחלק מן המעונות, לומדים יחד ילדים ממשפחות דתיות שומרות מצוות, וגם משפחות שאינן כאלו.

הנה הסיפור האותנטי שמביאה לנו מיכל, "מידי יום שישי אנו עורכים עם הילדים 'קבלת שבת' מדליקים נרות ועושים קידוש. באחד המעונות הגיעה ילדה ממשפחה שאינה שומרת שבת וביקשה מהוריה להדליק נרות שבת. האם, שנהנתה מהבקשה, הסכימה לעשות זאת כמחווה עבור בתה. בתחילה, היו אלו רק נרות, לאחר מכן ערכו קידוש, ואט אט החלו להתקרב… כשהם שיתפו אותנו בנעשה בביתם התרגשותנו עלתה על גדותיה. לא ניתן לשער מה קבלת שבת בגן מסוגלת לחולל… ולהיכן היא יכולה להוביל את הבית… רגעים כאלו כמובן מעניקים משמעות לעבודה התובענית מסביב לשעון.

"ל'נאות מרגלית' יש חלק מהותי בהעצמת מסורת ישראל. לא מזמן, אספנו את האימהות והזמנו מנחה לערב מרגש של 'הפרשת חלה'. במהלך הערב כל אמא קיבלה על עצמה קבלה קטנה, הפרישה חלה כהלכתה ואפתה חלות או לחמים. המחזה היה מרגש ומדמיע. אמנם הרשת הקציבה לכך סכום פעוט, אבל ההדים היכו גלים במעגלים רחבים מאד.

"עובדה נוספת שראויה לציון, ב'נאות מרגלית' קיימים לא מעט מעונות בישובים קטנים שאינם כלכליים, אולם הרשת ממשיכה לתפעל אותם, התפיסה החברתית של הרשת היא להשפיע בקרב כלל הציבור וכלל המיגזרים.

אתגרים

לצד תחושת הסיפוק והמשמעות, בוודאי הינך נתקלת באתגרים שונים אשר דורשים ממך חשיבה נוספת או לחילופין מבעירים בך את הניצוץ להמשיך הלאה וביתר שאת.

-מהם האתגרים שהינך פוגשת בעבודתך?

"האתגר המשמעותי שלי הוא לשמר עובדות קבועות, בכך שתשכמנה מדי יום שמחות לעבודה הסיזיפית. אני משקיעה בהן הרבה", בורקות עיניה של אורלי, "מעריצה ואוהבת כל אחת ואחת".

"אתגרים פוגשים כל אחד מאיתנו", מניחה מיכל את האקסיומה שלה, "והחכמה היא לדעת כיצד להתמודד עימם".

"במהלך העבודה אנו נתקלים בזמנים בהם קיים מחסור בצוות, קשיים בתקשורת מול הורים ולצערנו לעיתים אף חוסר אמון. כמדריכה חינוכית, קיבלתי לא אחת שיחות טלפון כאובות ממנהלות מעון המתמודדות עם קשיים, ומבקשות אישור לסגור את המעון רק משום שחסר להן כוח אדם…

"האתגר שלי היא להטעין את המנהלת בכוח, להכיל את קשייה ולהיות שם עבורה. לאחר שהיא פורקת את המשא שעל ליבה, וממשיכה בעבודתה, אני יודעת שצלחתי את האתגר ותודה להשם על כך, זכיתי להיות הדמות רחבת הכתפיים עבורה".

"חוסר שיתוף פעולה, וקושי בהבנה של הורה, מאתגרים את הצוות החינוכי", טוענת מיכאלה ומרחיבה, "האתגר שניצב בפנינו הוא: לתווך להורה עד כמה משמעותי שיתוף הפעולה שלו לא רק עבורנו אלא גם ובעיקר עבור הילד. לדוגמא, הורה שמביא את הילד שלו באיחור למעון, ומצפה שהוא ישתלב בסדר היום כרגיל. שיתוף בשינויים שנערכים בבית, על מנת שנוכל להבין ולהיות שם בשבילו ברגעי הקושי וכן הלאה".

"משנה לשנה, ההורים הופכים להיות יותר ביקורתיים, ולצערי לא תמיד יש להם אמון בצוות החינוכי", מספרת תמי בגילוי לב, "זהו אתגר שמאתגר אותי באופן מיוחד. ברוך השם, אני מנהלת כבר עשרים וחמש שנה, באותו מעון, צוות ומבנה, ומעולם לא נתקלתי בקבוצת הורים כזו. נכון, יש גם את אלו שמשדרים אמון, ומזרימים לנו כוח, אבל חלקם מצליחים להוריד לפעמים את המוטיבציה. וחבל.

"תפילתנו שנצליח להתמודד גם עם אתגר זה בסייעתא דשמיא, ולגרום להורים לבטוח בנו, ולהאמין שעבודתנו עבודת קודש היא".

-מהו האתגר המשמעותי, שעבורו את מגייסת כוחות פנימיים כדי להמשיך ולהצליח?

"להעניק לילדים ים של אהבה ולהשקיע בהתפתחותם את מיטב המשאבים, זה לוז האתגרים, ותמצית מהות העבודה", כך אורלי בעיניים בורקות, "כמו כן, לשמר את המטפלות המגיעות לעבודתן במסירות נפש, ולייקר אותן לאורך הדרך. והעיקר- להפוך את המעון למשפחה אחד גדולה של: ילדים, הורים ואנשי צוות".

"חוסר האמון של ההורים במערכת הגיל הרך, מחשיב את המטפלות והמחנכות כחשודות עוד בטרם הוכח אחרת", מציינת בכאב מיכאלה, "לצערי העלו אותם למקום לא נכון. האתגר מבחינתי הוא להעצים את החוויות המעצימות הנחוות במעון, ולהשיב את אמון ההורים".

"גיוס צוות", מאירה מיכל פן נוסף, "הינו אתגר משמעותי עבורו אנו מגייסים אנרגיות רבות. על מנת להשיג זאת אנו דואגים לשיפור השכר, ולשלל פעילויות גיבוש לצוות".

גם תמי מודה שגיוס הצוות מאתגר אותה באופן מיוחד. "אבל מעל הכל, אני מזכירה לעצמי עד כמה גדולה הזכות לעבוד עם תינוקות של בית רבן. במיוחד עם אלה שמגיעים ממשפחות שאינן שומרות תורה ומצוות. כמה מושגים בכוחנו להכניס להם כבדרך אגב, וכמה אנו מחויבים לעשות זאת.

"הנה לדוגמא, אצלנו במעון מקפידים ליטול לכל הילדים ידיים לפני התפילה, אף פעם איננו יודעים למי נטלו ידיים בבית או לא… ואכפת לנו מכל ילד. האתגר משמעותי נוסף הוא, לשמור את המטפלות שלנו שכולן יראות שמיים, לבושות בצניעות ומדברות בשקט ובשלווה ולהזכיר להן בעקביות עד כמה גדולה השליחות לעבוד במקום כזה".

שקיפות

האם לדעתך, חוק המצלמות הינו פתרון מהפכני לעבודה בשקיפות מלאה? או ביטוי לחוסר אמון מערכתי בין הורים לנשות חינוך?

אורלי: "חוק המצלמות גורם לחוסר אמון מערכתי בין הורים לאנשי חינוך. המצלמות מלחיצות את המטפלות ומעניקות להן תחושה שהן אינן עושות את עבודתן כראוי, מה שלא נכון מעיקרו…".

מיכל: "אני פוגשת ב'נאות מרגלית' בנות שעובדות עם שליחות, מתוך רצון לחנך את הדור הבא. ולא מתוך רצון ליזום דברים טובים לעיני המצלמה. הן יודעות שבורא עולם משקיף עליהן, וידיעה זו היא הגורמת לעבודתן להיות כה משובחת ומקצועית".

מיכאלה: "חוק המצלמות אינו חוק מהפכני, ולמרות שאני מבינה את הצורך, מהפכני הוא בוודאי לא…".

תמי: "לדעתי, חוק המצלמות הוא ביטוי לחוסר אמון מערכתי. כמובן שאני יודעת שלא 'נאות מרגלית' עומדת מאחוריו, וזהו חוק שחוקקה המדינה. אבל כואב לי על הצעד הזה, ואני מתנגדת לו בכל תוקף. לדעתי, הסיבה בגינה הוא חוקק, אינה מצויה במוסדות הציבוריים, אלא רק במוסדות פרטיים. ומשום שהמצלמות הותקנו אך ורק במעונות ולא בגני עירייה, חלק גדול מן העובדות מעדיפות לעבוד שם. מטפלת מסורה אמרה לי פעם שהיא מעדיפה להרוויח פחות, העיקר שלא יעקבו אחריה ויצמידו לה תג של 'חשש פושעת'… ".

האם ישנן דרכים נוספות להתנהלות בשקיפות מול הורים?

"מה השאלה?!", מתפלאת תמי ועוברת לפסים מעשיים, "כל אימא שמביאה את הילד שלה למעון, נדרשת דבר ראשון לתת אמון בצוות החינוכי ובהנהלה. באופן אישי, לא הייתי משאירה ילד שלי במקום שאיני בטוחה בו. כמובן, שעל הצוות להיות אמיתי וגלוי, ולהצדיק את האמון והבטחון שההורים נותנים. כשעובדים בשיתוף פעולה, כשלכל הצדדים ברור שטובת הילד מול עינינו, ובשבילו אנחנו כאן. זוהי עבודה בשקיפות וכך נדרשים לעבוד!".

"בוודאי", נחושה אורלי, "קודם כל לתת אמון ולבוא מתוך אמון. חוק המצלמות מקשה על גיוס ושימור עובדות. באופן אישי אני יכולה לשתף, שתודה להשם הצלחתי לגייס כוח אדם מתוך המעון: הורים, סבתות ואחיות של ילדים. ודווקא משום שמעולם לא חששתי להכניס הורים אל תוך המבנה… ההיפך, אני תמיד מזמינה אותם לראות את העבודה היפה, מרחיבה בערבי הורים מה אנו עושות עם הילדים במהלך היום, ועובדת עימם בשקיפות מליאה. זו לדעתי הדרך ההולמת לעבודה בשקיפות!"

"כשהורים נוכחים עם הילדים בזמנים שונים", מאמינה מיכאלה, "פוחת מפלס הדאגה שלהם. וכשהורה רגוע, הילד רגוע. כשהורה מעביר מסר שהוא סומך על צוות המעון, הילד מרגיש זאת ומקל עליו מאד. כשהמצב שונה, כשהורה אינו סומך על המערכת, השדר עובר באופן סמוי לילדים ומכביד עליו בהתנהלות היום יומית, קל וחומר כשהצוות מרגיש שלא סומכים עליו – יורדת המוטיבציה שלו. אני מעודדת מאד את ההורים לשאול שאלות, ליצור שיח עם המחנכת והמנהלת, ובכך לאפשר שיח פתוח שאינו שיפוטי אלא רק על מנת לקדם את תחושת השייכות.

"גם אני כחלק מצוות המעון, זמינה לפניות הורים ועונה לשאלות ולקשיים התפתחותיים שונים.

"חלק ניכר מעבודתי נעשה בתוך הכיתות. לעיתים אני נתקלת בקושי עם ילד מסוים, ושם אני מרגישה בנוח ליצור קשר עם ההורים על מנת להבין ולעזור לילד עד כמה שניתן. בשיחות אלו, ההורים מרגישים מספיק בטוח לשתף בקשיים שונים שיכולים לשפוך אור על הנעשה בתוך המעון.

"אנו מקדמים בברכה את הקשר בין ההורים למעון שהרי לכולנו מטרה אחת משותפת, שהילד ירגיש בטחון וכך יוכל להתפתח בצורה נאותה.

ברוך השם, במעונות "נאות מרגלית" קיימת שקיפות מלאה, ההורים מרגישים חלק מ"משפחה" אחת גדולה…".

#המילה הנכונה#

שתפי אותנו בביקורת בונה שהפיקה ממך את המיטב?

"טובת הילדים היא גולת הכותרת אצלנו", נחושה אורלי, "ולפיכך, כל ביקורת שמגיעה כדי להבטיח את טובתם, ראויה בעיני.

"דוגמאות?! בבקשה! מדריכה חינוכית שהעירה על סדר היום, ובעקבותיה ערכנו בו שינוי. אם שסיפרה כי עברה בלילה סמוך למעון, וראתה חלונות פתוחים ושיתפה בחששותיה מכך שבלילה יכנסו בעלי חיים, בעקבות הערתה הבונה, התחלנו לסגור את החלונות עם סיום המעון, למרות שבאופן אישי אני מעדיפה חלונות מאווררים וכו'…".

מיכל משתפת מזווית אישית: "על ראשי אני חושבת שני כובעים. כובע אחד הוא של מנהלת מעון, וכובע שני של מדריכה חינוכית. בעבר, כשהייתי מגיעה למעונות יום תמיד הבטתי במבט של מנהלת מעון. והבעתי את התרשמותי בהתאם. לפני מספר שנים, העירו לי מההנהלה שעלי להפריד. כשאני מגיעה בתור מדריכה, עלי לראות את הדברים מזווית זו. וכמנהלת, מזווית מבט של מנהלת. הביקורת הזו קידמה אותי ותרמה לי מאד".

"לעיתים, לאחר ישיבה וחשיבה מעמיקה על תוכנית חינוכית", מספרת מיכאלה, "אני מקבלת תגובות מהמטפלת שאמנם הפקתי תוכנית מיוחדת, אך להם באופן אישי היא אינה מתאימה. זוהי ביקורת בונה, אותה אני מקבלת בהבנה".

"כשאנו מצליחות לכוון אימא לגשת לבדוק מה קורה עם הילד שלה, ולאחר תקופה מגלים שאכן הילד קיבל את העזרה לה הוא זקוק, ללא שנקבנו בבעיה ממנה חששנו, אין סיפוק גדול מכך", מבטיחה תמי.

ברגע הנכון

שתפי אותנו בבקשה בפידבק מעצים שהגיע אליך ברגע מדויק.

אורלי: "הפידבקים מלווים ומעצימים אותנו לאורך כל הדרך. אלו יכולים להיות הורים שמשתפים בקושי שלהם לעזוב את צוות המעון, אימא שמספרת שביום של חופשה הילד שלה עמד בעקשנות על יד הדלת, בציפייה ללכת למעון…

"וכמובן, אימהות שהתקשו לתת אמון בתחילה, ובמשך השנים בהן הילד שלהן שהה אצלנו, הן בעצמן הפכו להיות ה'מעודדות בשער' שלנו. לא אשכח את אחת האימהות שהפקידה בידינו תינוק בן שלושה חודשים שהתקשה באכילה. הבטחנו לה שנעשה את המיטב עבורו. ואכן, אט אט הוא עבר ממזון טחון למזון מרוסק וכן הלאה לאכילה חברתית בריאה ונכונה. היחס החיובי שהיא רחשה כלפינו, נסך בנו כוחות להמשך".

מיכל: "לפני תקופה, התקשרה אלי אימא באחת המעונות וסיפרה שהילד שלה אלרגני, ופרטה את חששותיה בעקבות כך. הבטחתי לה שנעשה הכל כדי להבטיח את שלום הפעוט. עוד באותו יום, שוחחתי עם המנהלת והיא מיד ישמה את תוכן השיחה. לאחר כמה ימים, שיבחה האם את המנהלת והצוות, וציינה לשבח את השינוי שנעשה. הפידבק הזה מילא אותי בתחושת סיפוק מעודדת ומתדלקת".

תמי: "באחד הימים, פתחנו את הגן בשעה שבע בבוקר וגילינו מול השער את אחת האימהות החביבות ביותר, שאני מאחלת לכל מנהלת מעון. היא ביקשה את אחת העגלות מהמטבח של המעון, על מנת להכניס משהו למעון. תופעה זו, היא תופעה מצויה אצלנו. הרבה הורים מביאים אלינו משחקים שהם כבר לא צריכים וכו'… אולם למרבה הפלא, אני מבחינה שהיא מוציאה מהרכב שלה לחמניות, פיצות, פסטות ועוד מגוון של מאכלים משובחים.

"מה יום מיומיים?", שאלתי מחויכת, והיא הסבירה בפשטות שהיא מארגנת ארוחה עבור כל צוות המעון. "במשך כל השנה, אתן הייתן כאן עבור הבת שלי, נתתן את אהבתכו אליה, השקעתן והייתן איתה בכל שלב. כעת, אני רוצה להביא לכם משהו קטן ממני".

"אבל את תמיד אומרת תודה", הזכרתי לה כשהניחוחות הקסומים התפזרו ברקע.

"נכון, עד עכשיו האוזניים שלכן שמעו, והלב הרגיש את ההערכה העצומה, עכשיו אני רוצה שהפה שלכן יטעם, ושהידיים תרגשנה…".

"המחזה הזה היה מרגש באופן מיוחד, הצוות כולו התפעל מהמחווה ומהארוחה שהגיעה בכמות מספקת עבור כולן. כל אותו היום, והאמת שאף אותו שבוע – התנהל באופן אחר לגמרי!"

ללמדנו מה כוחה של מילה טובה… וכל רגע, הוא נכון, וראוי ופוטנציאלי עבורה. אז קדימה…!

 

 

inner_page_right_icon_1