06.07.2020

מה נכון לעשות וכיצד עלי לנהוג? האם לצעוק או לחבק? להעניש או רק לגעור? שיטת ‘וולף’ שבה הכול מתחיל מן הבסיס? או שיטת ‘אדלר’ שבה הכול מטרה?  האם אנחנו דור חדש שדורש חינוך חדש? או דווקא ‘אל תיטוש תורת אימך’, ועצם החינוך לא השתנה מאז ומעולם? הגב’ סיון רהב-מאיר, עיתונאית ישראלית פופולארית וחמותה הגב’ זיוה מאיר, מנחת הורים וותיקה ומוערכת – בדואט מופלא שכולו העצמה הורית

מאת: ח. לייזר

 

האולם היה רחב ומואר עם טאץ’ אלגנטי במיוחד, בפתח המבואה קידמו את פני המשתתפות בופה עשיר ודוכנים מפנקים לצד תכנים מרתקים ומגוון מתנות, מאות נשים מכל הארץ שהן אימהות של היום ואימהות של מחר, פינו לעצמן את הערב הקיצי והגיעו ליהנות מחוויית הורות אחרת. כולן בחרו להשתתף באירוע מסדרת האירועים של עיתון “משפחה” אשר מפיקה מח’ האירועים בעיתון.  אירוע החובר לאירועים יוקרתיים שקדמו לכך, וחשפו את המגזר לרף חדש.

באירוע המרשים ‘אמא, יש רק אחת’ שהופק גם הוא על ידי ‘משפחה אירועים’ הועלו על הבמה תכנים ייחודים ועשירים ברוח, המתחברים לעולמות התוכן של כל אם בישראל. כאשר גולת הכותרת הייתה: דואט העצמה הורית. את החוויה המכוננת הנציחו הצלמת חווה רוזנר והמסריט דוד מנחם.

במחיאות כפיים סוערות ליוו המשתתפות את הצמד הייחודי של כלה וחמותה, לעלות על הבמה. מסביב לשולחן עגול בעל מוטיבים אסתטיים ועדכניים התיישבו הגב’ זיוה מאיר מנחת הורים מוסמכת וותיקה ואימא לאחד עשר ילדים בלעה”ר, בעלת רקורד של עשרים שנה במסירת קורסים וסדנאות, ייעוץ פרטני והנחיית קבוצות, ולאחרונה אף החלה במסירת סדנאות חינוך ילדים באינטרנט דרך אתר הנשים “אשירה”. ולצידה, סיון רהב-מאיר עיתונאית, כתבת חדשות, פובליציסטית ומנחת טלוויזיה ורדיו ישראלית אם לחמישה. שתי האימהות ה’מאירות’ הוזמנו להאיר באור יקרות.

לא היה צורך ליתן את אות ההתחלה, הקהל הממוגנט ייצר דממה מהדהדת. זיוה וסיון מחייכות זו לזו בחיוך רחב, כנראה הפתולוגיה המשפחתית מנצחת.

השולחן חף מניירת. אפשר בהחלט לפרוש עליו הכול. תהיות. נקיפות מצפון. קונפליקטים. ותובנות. “אמא מאיר” פונה סיון אל חמותה בכינוי המיתולוגי. אותו כינוי שהטמיע ידידיה מאיר שדרן רדיו ב’קול חי’. “חינוך ילדים הוא דבר ישן. עתיק. הכי אתוס ביהדות. אז מהו המקצוע החדש שנכנס כל כך חזק לתודעה הציבורית ושמו ‘הנחיית הורים’? מדוע לפני שלושים וארבעים שנה לא הייתה קיימת מתודיקה כזו? ומה קרה פתאום שאנחנו צריכים עזרה רבה בתחום של חינוך ילדים?” שבע מאות משתתפות ודממה מהדהדת אחת. השאלה, מסתבר מתחברת לכולן. אה, וגם מסקרנת.

 

אלף משימות חסר אחת

רשות הדיבור לזיוה מאיר. “חשבתן פעם על השאלה הזו? מה קרה שבכלל צריך את המצרך הזה?”. ניע כסאות בקהל, כחכוח קל. “מעניין אותי לדעת האם לפני מאה שנים האם הייתה הולכת לישון ביחד עם רגשי אשמה או נרדמת עם חיוך של סיפוק והספקים. האם היא הייתה כמונו, עסוקה ומלהטטת בין אלף מטלות שונות של בית-ילדים-עבודה, כאשר בסופו של יום הייתה מספיקה רק(!) תשע מאות תשעים ותשע מתוכן… ואז לעת ערב, עמוק על תוך הלילה הייתה מתמלאת ברגשות אשם, על אותה משימה אחת ויחידה שלא הספיקה לבצעה, ו’אוי, כמה חבל’, ו’איך זה שלא דאגה לכך’.

סיון מהנהנת בראשה נראה כי הדברים אינם מופקעים. זיק של הזדהות עף בקהל. זיוה עוברת לסיטואציה נוספת לא פחות אירונית, “מה דעתכן? האם גם האימא של הדור הקודם זו שהייתה סבלנית ונינוחה כל היום, אמפתית ורגועה, ובשעת הערביים כשהכעיס אותה הילד ו’הדליק’ את מיתרי הקול שלה לאוקטאבה גבוהה, האם גם היא הייתה הולכת לישון כשהיא אכולה ב’רגשות אשם’? זיוה מפנה את השאלה לקהל. סיון מחייכת בשתיקה. ואז מגיעה הבשורה הציבורית. “לא! כלל וכלל לא. התופעה הזו היא פס ייצור של שני הדורות האחרונים”. בום! הלם. “כריטואל קבוע, אני עורכת תרגיל לכל משתתפות הסדנא שלי, היזכרו בסבתא שלכם, היכנסו רגע לנעליה, האם הייתה לפותה ברגשות אשמה בכל הקשור לילדיה? האם הייתה מתחבטת בייסורי נפש על כך שחבל שעשתה כזאת או עשתה אחרת”?

זה הרגע בו נזכרת סיון בסבתה נוחה עדן שנפרדה מהם לפני שנה, ובסבתא רחל עד מאה ועשרים “סבתא רחל שתחי’, גידלה את ילדיה בטבעיות, ולא ידוע לי שיצאה להשתתף בערבים בסדנאות להורות נכונה ובריאה. ותשאלו אותי איך היא גידלה את הצאצאים? ככה. פשוט גידלה אותם, באופן ברור מאליו”.

זיוה מהנהנת, סבתא רחל איננה מודל חריג, היא בהחלט קונצנזוס לאימהות של לפני דור או שניים. אלו שהיו מחנכות ומגדלות. שלוות ומסופקות, ובעיקר: שלמות עם עצמן. דרכן. ומורשתן”.

 

הטוויסט של ההורות

“נו, אז מה קרה לנו כאן? איפה חל בעצם השינוי”?

השאלה חזקה ובהחלט דורשת תשובה מקצועית. זיוה פותחת: “ראשית, אפשר לציין ולומר כי כל חפץ או מכשיר שמביאים הביתה, מקבלים ביחד אתו הוראות הפעלה פרטניות ואינדיבידואליות. ואילו תינוק, הנה מגיעים אתו הביתה בהתרגשות, עטוף במלמלות תכולות או וורודות אבל בלי הוראות הפעלה”. זיוה מחייכת ומסתייגת. “טוב. הסבר נחמד. אבל בכל זאת לא משמעותי מספיק. הרי דורות על גבי דורות גידלו כך תינוקות וילדים, ואף אחד מיני קדם לא חזר הביתה עם ‘רצפט’ ביד לחינוך מוצלח”.

“שנית, בעבר גדלו המשפחות ביחד, מעין סוג של ‘חמולה’ בת, נכדה, סבתא וסבתא רבה, כולם בצוותא חדא מסביב לאותה חצר ודירה. והנה כשהפך האיש לאב, והאישה לאם. תיכף ומיד הם קיבלו את האישורים החיצונים והפנימים, בעיקר אלו הפנימיים, ליכולת ולמסוגלות שלהם להיות הורים טובים”. עם המטען החיובי הזה הם יצאו אל הדרך. אבל מבחינה מנטאלית ברור שהדבר הזה שונה היום מן הקצה אל הקצה. כל משפחה בונה לעצמה את קינה באופן פרטי ואינטימי, ואין  נוכחות רב-דורית ברקע”.

 

מהפך הפירמדות

אבל עכשיו בואו נסתכל בעיניים לסיבה המהותית שבשלה חל השינוי, “עד לא מזמן הייתה הפירמידה המשפחתית ברורה ומובהקת. בבסיס נמצא היה האבא ראש המשפחה, אחריו הגיע מקומה של האם,  עקרת הבית. ובסוף אלו הילדים שמתחברים אל המשפחה ומתאימים עצמם להורים”. זיוה ממשיכה בתיאור האותנטי, “אבל היום בעקבות דמגוגיות שונות ואופנתיות התהפכה הפירמידה על פיה בסיבוב חד בן מאה ושמונים מעלות. מי היום  נמצא בראש הפירמידה המשפחתית? הילדים, כמובן. ‘עולם הילד’. מושג וטרנד חדש, אחריו מצטרפת האימא שתפקידה למלא את צרכיהם של ילדיה. ואיכשהו, אליהם מצטרף האב שנדרש להתאים עצמו למשפחה, ולהיות גם הוא בשירות הילדים”.

היום כל ילד יודע לצטט בעל פה ‘מה הם זכויותיו, ומה הם חובותיך’. “איך אני אומרת? אם אבא יושב היום בראש השולחן, זה פשוט בגלל שאימא הודיעה לו את מקומו’. בעבר היה אבא מתכבד לקבל את החלק החשוב והעסיסי ביותר בעוף, והשאר היו מתחלקים במה שנשאר. היום החלוקה הכרונולוגית שונה לחלוטין, דבר ראשון לילדים את החלק הגדול והמשביע, אחר כך נתח לאימא שיהיה לה כוח, ואבא? אה, זוטות הוא ייהנה מהשאריות של כולם”.

שבע מאות נשים מכירות היטב את התופעה. שבע מאות נשים נבוכות. זהו הטריגר המזכיר לסיוון את הטיול המשפחתי האחרון, “לא אשכח את חול המועד כאשר צעדנו יחד כול המשפחה, אבא מאיר, אימא מאיר, ידידיה ואנוכי עם חמשת ילדינו. נכנסו לבית קפה סמוך והתיישבנו מסביב לשולחן. והנה הגיע המלצר התורן. מעונב ומחויך. מה אתם חושבים? למי הוא ניגש תחילה? אל הקטנצ’יק שבחבורה… ‘נו, חמודי, מה תרצה לשתות?!’”.

סיטואציה משעשעת. ללא ספק. קולות גיחוך עולים מן הקהל. זיוה מגיבה, “לי דווקא נדמה שבעל המסעדה התרגש כל כך שהעיתונאית סיוון רהב-מאיר הגיע להתארח, ולכן הוא רצה להרשים אותה”. סיון מרצינה, “הוא שאמרנו… כדי להרשים אותנו סבר המלצר שהדבר הנכון הוא יש לשים את הילד, דווקא אותו, במרכז העניינים. משום מה, לא עלה בדעתו שהמשוואה הזו עובדת בדיוק בצורה הפוכה. כדי להשיג רושם טוב יש לפנות תחילה אל המבוגרים הסבים, אחר כך להורים ורק אז לחייך ולומר במתיקות ‘חמודי, מה תרצה לשתות?’.

 

חרדות ולהיות

אבל יש גם פן נוסף שבגללו או בעטיו צוברת הנחיית ההורים תאוצה רבה. “הפסיכולוגיה בת ימינו אומרת שכאשר פוגשים בעל בעמיו בן שלושים – ארבעים סובל ממצוקה מסוימת ומגיע אל ספת הפסיכולוג, הרי השאלה הראשונה שמופנית אליו היא לא אחרת מאשר, ‘מה היה אתך בגיל עשר? איך היו הקשרים של עם ההורים בגיל תשע? וכיצד התייחסה אליך אימא בגיל שמונה? האם אימא הייתה חונקת מידי או מאפשרת יתר עצמאות? מה הגיבה לך בגיל חמש? וכיצד התנהגה אתך בגיל שלוש? ובאופן כללי, האם היא לחצה אותך ללמוד? אוי נו, לא פלא שהיום אתה סובל מלחצים. לא דחפה אותך מספיק ללימודים? הנה עכשיו, זו התוצאה של אז.. אתה גורר עם עצמך חוסר חוויית הצלחה בלימודים. הלבישה חם מידי? זה לא טוב. רגע, לא הלבישה חם מידי? זה בוודאי לא טוב”.

“נו, זו בוודאי בדיחה ידועה”, מתבלת סיון את התיאורים, “לך תספר את כל זה עוד שלושים שנה לפסיכולוג…”.

עיקרו של עניין: הפסיכולוגיה דוגלת במהלך כזה לפיו כול מה שאימהות עושות, ויתרה מכך גם מה שאינן עושות… הן עלולות באופן טבעי לגרום לנזקים עתידיים כמו גם למשקעים רגשיים בילדיהן. “נו, אז עכשיו זה ברור”, מסכמת זיוה, “האימהות של היום נמצאות בחרדה מתמדת, רק שלא אעשה נזק לילד שלי, רק שלא אגרום לו לשריטה בנפש”.

“הדבר הזה לא היה קיים פעם”. כך בגילוי נאות, “אימא לא העלתה בדעתה, גם לא בדמיונה הפרוע שהיא עושה נזקים לילד שלה. וזה לא אומר שלא היו נזקים, יתכן שהיו גם נזקים גדולים יותר. אבל חרדה וחוסר בטחון לא היו קיימים באישיות של האם. כל אימא הייתה מונעת מן התחושה הברורה, ‘אני רוצה בטובתו של הילד שלי. נקודה’”.

“אין ספק כי ההורות של תמול ושלשום זרמה על מנוחות, ולו מן העובדה שהאם הקלאסית התנהלה מתוך שלוות נפש ללא כל חרדה ורגשות אשם”. מסכמת.

 

גו זקוף לאימא

“עוד לא מצאתי בעולם”, מספרת זיוה ברגע של גילוי לב… “אימא שקמה בבוקר ומתכננת להרע לבנה במשך היום או אימא אחרת השואפת בחדרי ליבה להזיק לבתה. כל אימא מונעת מאהבה אינסופית כמו גם מרצון בסיסי, טבעי להשפיע כל הטוב שבעולם על ילדיה. אלא מאי? כל הזמן צריכה האם להוכיח את כוונותיה החיוביות לסביבה”.

סיון מזכירה את שאלון החקירות שעוברות אימהות רבות בעת ביקורן השגרתי ב’טיפת חלב’, ‘תגידי למה התינוקת כך וכך?’ ‘ומדוע היא לובשת את זה?’ ‘היא נראית כך, עשית לה משהו’? צחוק משחרר מתפזר ברקע, נראה כי מאות אימהות, רבות וטובות מתמודדות מול השאלות הצולבות הללו, וזה עדיין לא הופך אותן לשלות מחמיאות נוסכות כוח.

“בסופו של יום, האימא נמצאת כל העת מול טסט מתמיד, עד כמה היא אכן באמת אימא טובה. ועד כמה הקהל מסביב השתכנע מתמימות כוונותיה להיטיב. באופן טבעי, הבחינה המוקפדת הזו מגמדת ומכווצת את האם, בין אם תתכוון לכך, בין אם לאו זה משפיע עליה. ומתוך חולשה ונמיכות רוח, ברור שהעוצמה ההורית הולכת ומתפוגגת, משתוחחת ומאבדת מכוחה”.

אי אפשר לחמוק מכך, החולשה המנטאלית של האם מחלישה את הסמכות שלה בבית, ממש כמו משפט פיתגורס בעל מרכיבים קבועים ומהלך קבוע. “כשאימא אינה מגלמת עוצמה או אינה מסתובבת בגו זקוף, אפילו רק באלגוריה של העניין. ממילא היא הופכת בבית למן משהו רכרוכי כזה שעוסק מן הבוקר עד הליל בלרצות את הילדים. ולילדים אגב, חיישנים רגישים והם הראשונים לזהות את המצב הזה”.

“הנחיית הורים לא נולדה אלא כדי להחזיר לאימא את הכוח והחוסן הפנימיים שלה. לעטות את הכתר על ראשה ולהוסיף לה טפח וטפחיים על קומתה העייפה”.

 

כתר של זהב

“באחת מן הסדנאות בה זכיתי להשתתף גם אני”, מחייכת סיון ושולחת בריזה מעריכה לחמותה, “קיבלו המשתתפות תרגיל בשיעורי הבית. כשהמשימה הייתה להסתובב שבוע ימים עם הרגשה פנימית, של ‘אני האימא ויש לי כתר על הראש’, זיוה עוצרת את השטף ומאדירה את התיאור. “לא סתם כתר. כתר של זהב ויהלומים. כתר שהעניק לך השם כאימא. אימא של הילדים שלך בממלכה הפרטית שלך”.

סיון מתארת את אותו השבוע בו ביצעה את המשימה בדביקות. “הסתובבתי בגו זקוף, ולגמרי, לא במטאפורה… הרגשתי מוערכת יותר, סמכותית יותר וממילא בעלת השפעה. ההפתעה האמיתית הייתה לגלות שגם הילדים שלי הרגישו כך. כל הבקשות שלי נעשו כאילו מאליהם. ואני? הרי יש לי כתר מלכות על ראשי…”.

וכשירד הערב, וקלחת המקלחות הגיעה לביתם של משפחת מאיר. מצאה סיון את עצמה בעיצומו משא ומתן עם אחד הילדים ‘היכנס למקלחת בבקשה, עוד חמש דקות, טוב עוד עשר, אמרתי כבר פעמיים ושלוש. הרגע למקלחת! כאן ועכשיו’.

“אחת מבנותיי הגדולות ששיתפתי אותה בסוד, בדבר הכתר הווירטואלי שמתנוסס על ראשי, בגלל העובדה שאני כאן פשוט אימא. ועל כך שכל השבוע אני מסתובבת אתו בבית. באה אלי בריצה ואמרה בלחישה צועקת, ‘הי! אימא, נפל לך עכשיו הכתר…’ היא צדקה. ואני נבוכתי”.

 

הכרה ביכולות

זיוה מאזינה לדברים, כן, היא זוכרת את ההתרחשות הזו. עכשיו הן מפליגות במנהרת הזמן, אחת עשרה שנים לאחור… המקום: חדר התאוששות במחלקת יולדות. הנוכחים: סיון אם טרייה וזיוה סבתא נרגשת.

“האושר נשפך מהלב. גם הברכות והאיחולים. באיזשהו שלב פונה אלי סיון כלתי ומבקשתי: תלמדי אותי בבקשה כיצד לאחוז את התינוק, אין לי אחים ומעולם לא החזקתי תינוק קטנטן  על הידיים. התרגשתי מהשאלה הכנה אבל גם הדפתי אותה בשתי ידיים. מה פתאום? אמרתי לה, את היא האימא האחת, ואת נשאת את התינוק הזה בקרבך תשעה ירחים שלמים. הקדוש ברוך הוא נתן לך את הילד הזה, כי את האימא הטובה ביותר בעולם בשבילו. אין לי כל ספק שאת יודעת לאחוז אותו. נסי ותראי”.

“ואתם יודעים מה?” מפנה זיוה את השאלה לאלף ארבע מאות אוזניים כרויות. “באותו הרגע אחזה סיון את התינוק כאם וותיקה ומנוסה מזה שנים”. “טוב”, מצטנעת סיון, היולדת הטרייה של אז… “זה רק בגלל האימון שנתת בי”. התינוק החמוד כיום כבר בן אחד עשרה אבל התובנה נשארה במתכונתה הברורה.

“אין ספק”. מאשררת מנחת ההורים את הדברים. “אם אלוקים נותן לאימא ילדים, סימן מובהק שהוא סומך עליה על כך שהיא תגדל אותם בצורה מיטבית. ואם הקדוש ברוך הוא בעצמו נותן את הקרדיט לאימא, מדוע שהאימא לא תכיר בעצמה את העוצמה שלה?!”.

 

עוצמת האימהות

ובמעבר חד לעשרת הדיברות. “כאשר מתבוננים בלוחות הברית”, מסבירה סיון, “מבחינים בחלוקה ברורה בין שני הצדדים. צד ימין עוסק במצוות וציווים הקשורים לבן אדם למקום, ואילו הצד השני מתמקד בציווים של בן אדם לחברו. בעיון מעמיק נוסף נגלה את הדבר הבא: הציווי של כיבוד הורים שלכאורה היה אמור להופיע בקטגוריה של בן אדם לחברו, מופיע למעשה כחלק אינטגראלי של בן אדם למקום. מפליא הדבר, לא?! אלא”, מרחיבה סיון, “שמעתי בשם אחד מגדולי הדור, ששני ההורים,  אביו ואמו של הילד מהווים עבורו כעין אלוקים פרטי. ומשכך, מצווה הילד לכבד את הוריו ברמה שאין לה שיעור”.

אם נשים שוב את העדשה הפעם על מצוות בן אדם חברו נגלה כי הן נמסרו לנו באופן ברור, באופן שאינו משאיר מקום פתוח להתדיינות או לפרשנות. לא תרצח. לא תגנוב. לא תחמוד וכן הלאה. “זה מזכיר לי את ההנחיה שלך ההיא באחת הסדנאות, כאשר אמרת לנו שלא לפנות אל הילדים עם סימן שאלה בסוף משפט: מותק, אתה יכול להיכנס למקלחת? מתי תבוא כבר לארוחת הערב? סיימת? התחלת? מתי תגיע כבר? אבל מצד שני גם לא לפנות אליו בדיבור קשוח עם סימני קריאה. ‘תעלה כבר הביתה’! ‘גש לכאן’! ‘בוא הנה”, אז עם מה כן, איך בכל זאת אני יכולה לפנות אליו כדי שהדברים יישמעו?”.

“עם נקודה בסוף המשפט”. מחייכת זיוה ומדגישה. “אבל, מתוך נקודה פנימית”. כדי שהדברים שלנו יישמעו. ויחדרו אל לב הילדים, אנו צריכות לומר אותם מתוך תחושה שאנו שלימות לחלוטין עם מה שאנחנו אומרת/מבקשות/דורשות. והמסר שלנו הוא ברור, לא משתמע לשתי פנים”. דוגמאות? בבקשה. “תסגור בבקשה את הספר. אתה נכנס כעת למקלחת”. “תאסוף מותק את הצעצועים בחדר”.

“באוזני שמעתי”, מעידה זיוה, “ילדים שגוררים את אימהותיהם למשא ומתן, ‘מה תיתני לי בעד?’ ‘סוכריה’ ‘אה, לא שווה לי’. שיח של מה תתני לי כדי שתעשה… ומה אתה תשלם אם לא תעשה, אין לו מקום מרכזי בהורות. תשלומי פרסים ועונשים הם שתי קצוות הקשת מכאן ומכאן של מקח וממכר. כאשר אימא פונה אל ילדה עם נקודה בסוף המשפט, ובעצם כמו שכבר אמרנו, מתוך נקודה פנימית, הדברים פועלים את פעולתם ולא פותחים פתח לדיוני כדאיות…”.

 

פותחים אינטראקציה חיובית

סיון: “עשרות שנים במקצוע, מאות הרצאות ואלפי נשים שפגשה חמותי” זיוה מהנהנת. מחיאות כפיים עולות מן הקהל – זה לא משתיק את סיון. “אז יתכן שאף פעם עוד לא פגשת את הילד עצמו?”.

כי כשמדברים על הורות נכונה, אימהות טובה. השינוי הוא אצל האימא, בכלל לא קשור לילד. הסיבה של ‘מה אני יכולה לעשות, זה הסגנון של הילד שלי’ ‘מה אני יכולה להגיב כך הוא מדבר אלי’. אלו אינם תירוצים מהותיים ליחסים עכורים של כעסים ושאר רגשות שליליים. סגנון הילד אינו אמור להשפיע על ההורות שלך ובוודאי לא על היכולות האישיות שלך. אנו בהנחיית הורים מלמדים את האימהות להעמיק את יכולת ההכלה שלהן, להעשיר את העוצמות הפנימיות, להגיע אל הילד ממקום נקי ולהרחיב את הלב ואת הדעת. כך, רק כך יגיע השיפור בתקשורת בבית. ובאווירה בין האם לבנה, ולא אם נהיה עסוקים כל העת כיצד לשפץ את הילד או להפנות אצבע מאשימה לדפוסי ההתנהגות שאלוקים נתן לו”.

“בוודאי”, מעשירה סיון את דברי החמות, “אני זוכרת שדימית את מערכת היחסים בין ההורים לילדיהם, למערכת אינסטלציה. כשהצנרת עכורה. סתומה. קשה מאד להעביר מים חיים מפכים בקלות. לפעמים החסמים כל כך גדולים אפילו זרזיפים של ים מתקשים לעבור. מה עושים אז?”.

זיוה: “יש לנקות את כל הרפש, הלכלוך והאבק שדבק, האימא היא זו שצריכה להסיר מעצמה לכלוך ששקע לו בצדי הלב שלה, ולפרק מטענים שליליים שצברה. והאקסיומה היא: רק כך כשהלבבות פתוחים וההורות מגיעה ממקום נקי, נוכל להשפיע ולהזרים לילדינו שפע של מים מחיים טובים ומבריאים.

מחיאות כפיים סוערות. כבר במבט מלמעלה ניתן לראות את כתפיהן של מאות נשים בקהל מזדקפות בגאוות יחידה, ועל ראשה של כל אימא כתר יהלומים זוהר למרחוק.

inner_page_right_icon_1