06.07.2020

הנה, משמיע החופש הגדול את אקורד הסיום שלו.

תיכף מתחילה להתנגן ולהתפזר ברקע מנגינה קסומה אחרת. שנת לימודים חדשה ניצבת בפניהן של המדריכות והרכזות. שנה עשירה בצלילים ובצבעים. גדושה בלב ובתכנים. נקודת הפתיחה. הנסיקה. והצמיחה לכולן היא בא’ אלול.

אבל בעבורי ציון הדרך, ובעצם ה’קפיצה’ אליה הינה הראשון לספטמבר.

כל רכזת, מנהלת ומדריכה מספרת ומעידה כי שלב ההתחלה מעורר אצלה דוק של התרגשות ומתח מסוים. אך גדולה הסערה שבעתיים בלב מי שמתחילה לעשות את צעדיה הראשוניים באזור עבודה חדש.  צער אחר צעד בעולם מרתק ובלתי מוכר. עולם שונה מבחינה גאוגרפית, חברתית ומנטאלית, ובאמת שאיני יודעת מה מאתגר יותר ממה.

 

נעים להכיר

בואכה כביש דרום. יום חם ולוהט, ולא רק במשמעות אחת ופשוטה… שלוש רכזות ומנהלת אחת נוסעות להן בדרך בלתי מוכרת אל… דרך בלתי מוכרת!

נסיעה ארוכה אל היעד הנכסף.

שלום לכולן, אנו יוזמות פגישת היכרות, פנים מול פנים עם מנהלות המשפחתונים מהמגזר הכללי, מגזר חדש שלא עבדנו אתו עד כה.

מעגל דינאמי של נשים מקיף אותנו, העיניים מתבוננות. עוקבות. נוקבות, בוחנות היטב את המראה החיצוני שלנו, אולי זה יהווה נקודת מוצא לשאלות הרבות שתרצדנה אחר כך בהמשך.

חלל החדר מתמלא בשאלות רבות, כולן מהולות בחשש וקצת בהסתייגות. פסיפס המטפלות שממול עומד לעשות את צעדיו הראשוניים מול מערכת חדשה ובלתי מוכרת, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה רוחנית. מערכת חרדית עד הניואנסים הקטנים שבהם.

אני עומדת במקביל, נבוכה קצת אל שולי הצווארון שלי… מולי קבוצת מטפלות מגובשות בעלות שנות וותק רב בעבודה. נטועות עמוק במגזר הכללי. התחלה דו צדדית שכולה שליחות ואתגר בד בבד לשני הצדדים.

במוחי מרצדת שאלת השאלות: מה אני, שבי בן חמו, יכולה לעשות על מנת להקל על חבלי הקליטה? כדי לצמצם ולגשר על  פערים תרבותיים, אידיאולוגיים וחינוכיים…

 

מתחילה האינטראקציה

‘כל ההתחלות מאתגרות’, התעשתי, ובמחשבה שניה לחשתי לעצמי ‘גם אם נדמה לי כי תהום אידיאולוגית פעורה.. בוודאי שזו איננה(!) תהום מקצועית’. וכך, יד ביד עם האמון האמונה התחלתי ללכת הלאה…

אט אט נכנסתי לעובי הקורה. עמוק יותר אל המסגרות החינוכיות, והנה, נוכחתי לראות משפחתון ועוד משפחתון מאובזרים לתפארת, מנהלות משפחתונים נעימות סבר, מלאות עוצמה וכבוד בינאישי. בד בבד הן פרשו בפניי חששות ודאגות כשהמשותף לכולם: הפחד מההתחלה ומהבלתי נודע.

גולת הכותרת הייתה החשש משינוי שאולי תידרשנה לעשותו בתהליך העבודה, כדוגמת שינוי במסרים חינוכיים והטמעת כשרויות שונות, כמו גם אימוץ גישה פדגוגית בלתי מוכרת, ומי יודע אם אינה פרימיטיבית קצת…

החשש היה ברור מאליו, הרי כל שינוי מביא עמו ניתוק מהשטח המוכר והידוע, ולא מעט חוסר ודאות. על כן מוטל היה עלי תפקיד חשוב ומשמעותי, להציג ולהוכיח כי המערכת שלנו, נאות מרגלית, זו רשת מקצועית ואנושית מבינה ואמפטית, ערכית ומתחשבת.

 

ממשיכים להצליח

לוח השנה התקדם בנועם. יום ועוד יום, שבוע ועוד שבוע, אט אט החלה התהום להיסגר, חששות התפוגגו להם בזה אחר זה, גם הסטריאוטיפים והדעות הקדומות… תחושה טובה של וודאות החלה לצוף על פני השטח. קרקע יציבה ובטוחה לעמוד בה.

חיזוקים חיוביים כדוגמת הערכה ופרגון על צורת העבודה, אמון מלא בגישה החינוכית, כבוד לאורח החיים המתנהל בבית, דגש על אהבת האדם והכרת הטוב, ובמקביל מתן עצה ותושייה, הדרכה פדגוגית מקצועית ואוזן קשבת, אלו ועוד חברו לאיזון מנצח!

 

בסיס איתן לצמיחה טובה

הסנוניות הראשונות של ההכרות עם ההורים היו בזמן רישום הילדים למשפחתונים. גם שם נראו ניצני דאגה וחששות מהתחלה חדשה זו.

והנה התבהרו ערפילי ההתחלה, נוכחנו לראות בחוש כי זכינו להכיר ציבור הורים מכבד, מעריך ומוקיר את העבודה, מודה ומאמין לאורך כל הדרך.

שוחחנו עם ההורים בגובה העיניים, חשפנו בפניהם את המערכת שלנו, רשת חינוכית גדולה הפרושה לאורכה ורוחבה של ארץ ישראל. רשת הפותחת שעריה לכלל המגזרים, ודוגלת בחינוך מתוך אחדות ואהבה, חינוך ערכי ומקצועי ובעיקר- לבבי!

את הבעת האמון ראינו על פניהם, ומכאן לא הפסקנו להתחיל להצליח ביחד. יד ביד. לב בלב.

inner_page_right_icon_1