06.07.2020

בונה: הגב’ שרון וענונו / מנהלת המעון לילך בנהריה

סחרחורת. ראשי מסתובב מצד לצד. נקראתי אל הדגל. זה עתה  התבקשתי לנהל את המעון בנהריה. עבודת קודש.

חלון הזדמנויות נפתח בפניי, אך גם אתגר שאינו פשוט. יש לחולל מהפכה. להתחיל הכול מהתחלה. מן המסד ועד לטפחות.

החשבון פשוט. יותר מידי.

מעון- הן. צוות- הן. ילדים- אין!

סקרתי את הממצאים שעומדים ברשותי, סך הכול אחד עשר ילדים במצבת התלמידים, ומתוכם חמישה בני המטפלות.

 

מתחילים מאפס

ברוכים הבאים לאתגר. כבר בימים הראשונים פנה אלי המנכ”ל: “גב’ וענונו, לאחר שתצליחי לעמוד במשימה להגדיל את מספר הילדים במעון, אשתדל להכניסך למרן להתברך מפיו”. הבטיח.

התרגשתי מאוד. חייכתי באלם קול, זה הרגע בו הרגשתי שאני מוכנה לצאת לדרך.

בזווית החדר הדלקתי את נר הנשמה, מתחננת מעומקי הלב, ‘הרבנית עזרי לנו לקיים את צוואתך “להגדיל תורה ולהאדירה”. אנו שואפות באמת לחנך עם נשמה.

והנה כמו חלום… לאחר שלושה חודשים אני עומדת מול הצדיק, מספרת בהתרגשות ובדמע אודות הנס שהתרחש, 42 ילדים נמצאים במסגרת שלנו. יש מאין.

עד היום מקיפה אותי בחום ברכתו של מרן, “שמכם חקוק על כיסא הכבוד”. כיום בלי עין הרע: מעון – יש. צוות- יש. ילדים- יש. מקום לרישום נוסף- אין!

 

ערב שכולו לאימא

ההכנות למסיבה הגיעו לישורת האחרונה. האווירה נרגשת. רגע אחד לפני, מגיע הפסק של הרב: “יש לבטל את הכול, ובלבד שלא תצטער”.

המתנות, הפרחים, הברכות, ואפילו טבעת מזהב כולם עמדו מבוישים במשרדי הקטן.  מה עושים כאן? יום אחד בלבד מפריד בינינו לבין המסיבה הגדולה שתוכננה בקפידה.  הרצאה, כיבוד עשיר ושיא הערב-  ההפתעה.

האומנם?! לבטל הכול ברגע האחרון?!

אנו דמויות משמעותיות בחיי הקטנטנים. ולכן, הקשר עם ההורים מהותי עבורנו, כמשפחה אחת…!  כדי ליצור אינטראקציה חיובית, אנו עורכות פעם בשנה ערב הוקרה  לאימהות. היו גם ערבים לאבות ולסבתות… הפעם הערב הזה מוקדש כולו לאימא. גולת הכותרת – שלום בית. ודובדבן בסיום.

“הזמרת תשיר את שירה המרגש, ואתן תחלקנה את הברכות לאימהות המופתעות”. הנחיתי את הצוות המסור.

הצוות יצר קשר עם הבעלים, שהופתעו מהבקשה, ‘מה לכתוב?’ ‘אני לא יודע!’ אך לאחר שהפנימו שאין פשרה בנושא, התגלו הבעלים בעצמם משוררים ופייטנים. מילים חמות לצד תשורות נאות.  כולם רוחשים הערכה וכבוד לנוות הבית- אם ילדיהם. וברכו על ההזדמנות לעצור ממרוץ החיים ולהודות…

העניינים התקדמו כמצופה כל מכתב וברכה שמגיע למשרד, מרגש אותנו מחדש.

 

שליחים טובים בדרך

“רק ברכה אחת חסרה”, עדכנה המטפלת של איתמר. “את אלון טרם השגנו”.

והלה שנכנסת בבוקר להביא את איתמר פניה נפולות מניחה אותו ובורחת, קיבלתי דיווח. לאחר שיחה עם הלה התבררה גודל הטרגדיה, אלון עזב את הבית, כבר שבוע שאיננו. הוא נחוש להיפרד. ומזבח מזיל דמעות.

הלה שבורה ורצוצה, המצב אינו פשוט.

כבר פעמים רבות במהלך עבודתי הייתי בתפקיד: מחנכת, יועצת, עובדת סוציאלית  רופאת ילדים ועוד..

נשמתי עמוק. מחייגת למספר של אלון. השם שפתיי תפתח.

“שלום אלון, מה שלומך? זאת שרון מהפעוטון, הכול בסדר עם איתמר”. הרגעתי. מודעת ללחץ ההורים כשעל הצג הטלפון מהמעון…

“אנחנו עורכות ערב נשים ו..” ליבי החסיר פעימה, “וצריך לכתוב מספר מילים”. אוי, הלוואי שיסכים.

“אני עסוק”. התחמק. “אז מתי אוכל להתקשר?” התחננתי. הרגשתי שקולו סדוק ושעתיד המסיבה תלוי רק בו. צליל הניתוק ניתק את חוט מחשבתי…

מה יהיה? המסיבה מתקרבת. בניסיונות הבאים כבר פחתה אדיבותו של אלון, עד שהודיע שהדבר היחיד שיכתוב לה… ‘גט’.

“גט, גט” המילים הדהדו באוזניי בבכי. ‘הערב בנושא שלום הבית, ובבית הזה יהיה שלום’. פסקתי. חבקתי את איתמר הקטן.

הבנות העלו רעיונות: “אולי נכתוב ברכה בשם הילדים?” “אולי משהו מאתנו?”
וברקע פסקו של הרב, ‘אם אין היענות לבטל את כל הערב’.

נבטל- נבטל. ומה עם הלה? מה יהיה עליה?

 

הבלתי יאומן – קורה!

כשהכול נראה חסום אני מרימה עיני לשמים ומבקשת עזרה מריבונו של עולם, או אז בעיני רוחי אני נשענת על דמותה של אישה מיוחדת, שאף לאחר לכתה מהווה עבורי השראה. הרבנית מרגלית יוסף ע”ה שבמשך תריסר שנים בתפקידי אני נעזרת בה, מבקשת בלחש את עצתה להארת הדרך, והיא תמיד עונה.

“הרבנית” לחשתי בעיניים מצועפות. “אנחנו מבולבלות, זוגות שלא תמיד מצליחים להבין אחד את השני, להתגבר לא להגיד את המלה האחרונה, לוותר, להתבטל…” כך, ביקשתי בהכוונתה.

ניסיון אחרון. “אלון- תראה…”- אמרתי. שתקתי. “תן לי רק דקה. ובמשך שישים השניות דיברתי בשטף בתקווה שיחדור לליבו קורטוב של רגש כלפי אשתי, אם ילדו”.

“יהיה בסדר”- הבטחתי באופטימיות לצוות, “הוא יכתוב!” איני נביאה אך האמנתי בכוחה של הרבנית לנווט הדברים מלמעלה.

יום המסיבה. שעה 2:00 בצהריים. צלצול טלפון במשרד. זה אלון. הוא חשב. הוא רוצה. הוא כתב. וכל מילה שלו כמו אות בספר תורה. הוא מקריא ואני לא מאמינה…

לא קשה היה לחוש את ההתרגשות האימהות בסוף הערב, אך משהי אחת בקהל, עיניה הבריקו במיוחד.

ויהי ערב ויהי בוקר.  אלון הביא את איתמר לגן “רציתי לומר לך תודה!” הקדמתי. ”תודה לכן!” השיב. “הצלתן את ביתי. והצלתן אותי- מעצמי”.

אחרי שהמשיך לדרכו, הסתכלתי פעם נוספת על הילדים. ועוד פעם. ועוד פעם. כבר מזמן ידעתי שלא רק על החינוך שלהם אנחנו מופקדות..

 

inner_page_right_icon_1