06.07.2020

בונה: אילנה אלמייקס / מנהלת מעון התאנה באילת

 

תריסר שנים אחורנית. אילת של אז…

עיר של חוף ימים. עיר של תיירות. עיר שזופת שמש. עיר שיש בה הכול ואין בה כלום.

והנה דווקא מתוך העלטה הזו, הפציעה קרן של אור. חלוצים בראש המחנה הגיעו ‘נאות מרגלית’ אל העיר הדרומית ביותר. הרחוקה ביותר. פלורליסטית ביותר. ובפיהם עלה של זית.

הבשורה החברתית הכתה את התושבים בתדהמה, מעון דתי? צוות חרדי? תכנים של מסורת? איזו מזימה נרקמת כאן מתחת לעיניהם העצומות…

כאמור מדובר בסביבה חילונית מובהקת אשר מסגרת עתידית זו הדירה שינה מעיניהם ושמא גרמה לביעותי לילה…

 

ההסתייגות הפותחת

הורים רבים נכנסו אל המעון בכדי להתרשם מקרוב ולתהות על קנקנה של המוטציה המוזרה… אבל למעשה עם הפסיעה הראשונה מעבר למפתן הדלת להביע הסתייגותם מכל הרעיון הזה, שבוודאי זומם להפוך את צביון העיר מחילוני לחרדי תוך כפיה דתית גלוי וסמוי.

הפעוטות שנרשמו אל המעון השתייכו כולם למשפחות רחוקות מאוד. בתים ללא שמץ של ידע ביהדות. בכל פעם מחדש כאשר הגיעו ההורים אל הגן, בבוקרו של יום ובסיום הלימודים, מצאנו עצמינו מוקפים במטר שאלות על הדת, ובחקירה צולבת וחשדנית אודות האופן בה היא מועברת בתכנים.

הגישה עליה הקפדנו, אז וגם היום, כוללת מתינות ונחת לצד רגישות גדולה וקירוב לבבות, את חרדות ההורים מכפיה ומיסיון הרגענו בנעימות כשאנו מבטיחות להעביר רק ערכים ומסורת יהודית, בנינוחות ובסולידיות.

ואכן, במהלך השבוע הטעמנו את הילדים קורטוב מכל עניין, לא העמסנו דת ומצפון ובוודאי שלא הלחצנו. כזכות שהיא גם חובה נציץ אתכם בתכנייה השבועית שלנו: תפילה קצרה במפגש הבוקר, ברכות בזמן הארוחות, קבלת שבת ומשפטי יסוד המלווים את האווירה  במקום כמו “מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך” “ואהבת לרעך כמוך” ועוד. לא מאיים. נכון?!

 

טעם של שבת

יום שישי.  ריח של שבת באוויר.

במעון היום של ‘נאות מרגלית’ מתפיחים עכשיו את העיסה. עיסת הרוח והחומר… גננות ופעוטות לשים ביחד בחדווה וקולעים את רצועות הבצק. ניחוח עמוק של אפייה יהודית מתפזר בשכונה ועוטף באהבה את בתי הרחוב. כל ילד מקבל לידיו מגשית קטנה אישית ובה חלה ריחנית לקחת הביתה בשמחה של מצווה.

זמנה הנעלה של קבלת שבת הגיע… הילדים החמודים מקדשים על מיץ ענבים שרים נעימות מוכרות של שבת, ומברכים מילה במילה על ‘לחם משנה’. הרגע המכונן הזה הפך להיות השיא של השבוע. כפשוטו.

אותם הורים או שכניהם אשר הגיעו לפני תריסר שנים להביע את מורת רוחם, מגיעים כיום כל שישי מידי שבוע לבקש בנימוס את החלה המיוחדת בתבלין של שבת. לעיתים אנו רואים קוריוזים משעשעים ומחממים את הלב, בהם הורים מתווכחים עם הילדים מי יזכה לאכול את החלה… וישנם הורים לא מעטים המכניסים את החלה היישר אל תיק האוכל ולוחשים בחיוך אל יקירם הקטן ‘לכבוד שבת קדש’…!

 

הרי זו חלה

אט אט התחילו אימהות לבוא ולשאול אודות המתכון. הן ביקשו ללמוד את התהליך שלב אחר שלב. וכך התחלנו להעביר להן סדנאות של הפרשת חלה. הסדנאות האלו היו כחלק מערב הורים מיוחד ומרתק. הסיטואציה המפתיעה בכל פעם, זו ההתרגשות הגואה כל ערב מחדש. מיותר לציין, כי גם האבות הקשוחים הגיעו לצלם ולתעד את התהליך כולו.

אימהות רבות קיבלו על עצמן לערוך הפרשת חלה הודות לפעילות זו. הלב פתוח, והאוזן קשבת. והשליחות של קודש היא.

במפגש אקראי של צוות ההנהלה מירושלים עם הורה של אחד הילדים, פגשנו בגברת חביבה שבתה שהתה במעון שלוש שנים קודם לכן. האם התרגשה לפגוש אותנו וסיפרה לנו שזיכרונות ימי השישי ההם, לא משים מראשה לרגע, היא מתגעגעת למעון, לריחות ולטעם החלה, וכמובן, רגע לפני שסיימנו את התצפית היא ניגשה ביקשה שוב את המתכון. מתכון מנצח לקירוב לבבות. לא?!

אין ספק כי העובדה שמעניקה לנו כוח ומניעה אותנו הלאה, זו התחושה שאנו חלק משמעותי מתהליך הצמיחה של הורים וילדים בחממה העוטפת של ‘נאות מרגלית’.

inner_page_right_icon_1