06.07.2020

בונה: הגב’ נורית מלכה / מנהלת מעון דקל בחצור

 

המבנה היה ענק. ארבעה קירות מסביב וקורת גג מלמעלה. החברה המיתולוגית לריהוטי גן טרם שלחה את המוביל שלה… שולחנות עבודה וכסאות פלסטיק טרם נראו באופק, קירות בוהקים מחכים בסבלנות ליד אומן ולציורי רקע. את מחית הפירות המתקתק ומרק הירקות הסמיך, טחנו מידי יום אצל שכנים רחבי לב.

ברוכים הבאים אל המעון. וליתר דיוק, אל המבנה המתעתד בעזרת השם להיות כזה…

נקודת הזינוק הייתה מאפס. זה היה השלב בו התמקדנו במשיכת לב ההורים. ביצירת שמינו הטוב, ובבשורה ציבורית חברתית. כאשר במקביל אפשרנו להורים לשלם דרגה אחת פחות מהניקוד שנקבע מראש. כל האמצעים כווננו למטרה אחת: הגדלת נפח הרישום ואחיזת קרקע נוספת.

גם לילדי חצור הגלילית מגיעה הזכות לצמוח בקרקע טובה, ולפרוח בנאות דשא מבית ‘נאות מרגלית’.

חבלים נפלו לי בנעימים

ההתחלה הייתה רצופה קשיים ומהמורות. צוות חדש שעבד במתכונת שמרטפות קלאסית, האכלה, החתלה ומשחק פשוט. התנהלות יומיומית ספירלית. בעיות טכניות מיום האתמול פינו את מקומן לקשיים  של היום החדש. שרשרת של אתגרים מתחלפים. פעם זו הפסקת מים עירונית, ופעם נפילה של ילד, היעדרות ספונטאנית של מטפלת וויכוחים מביכים על הגדרות התפקיד. אף התנהלות מול ההורים הייתה נדמית בעיניי כדרך ארוכה שאין בה שביל וסלילה.

הזמן הבשיל את עבודתי אשר הלכה והשתבחה עם השנים, גם הצוות כמובן הפך למקצועי ביותר, אחת לשבוע מתודרכות נשות הצוות על ידי מרפא בעיסוק וצוות פרא רפואי נוסף אשר נטמע בהתאם לצורך. בנוסף, הן נהנות מהדרכה פדגוגית יסודית ומקיפה מטעם הארגון. מפעם לפעם מקבל הצוות שלי זריקת אדרנלין רוחנית  המלווה אותו זמן רב, והמוטיב שלה: ‘יש מישהו מלמעלה שמביט תדיר על עבודתך, הוא משדרג ומוסיף במשכורתך השלימה. וממנו לא נעלם דבר›. האמירה הזו ללא ספק, מעניקה משמעות נוספת, עמוקה יותר. אמתית יותר. מרגשת. ומאדירה את כל נושא הנתינה.

את הטפטוף הרוחני אני מעבירה גם להורים, מדי שנה בחג החנוכה אני חוגגת מסיבת ענק עם ארוחה קולינרית מושקעת. במהלך התוכנית אני מטעימה באוזני ההורים סיפור נס מרגש שמעולם לא השאיר אותן אדישות. בסיום האירוע ניגשות אלי דרך קבע אימהות חילוניות מוצפות ונרגשות, הן מבקשות להביע את התפעמות הנפש שלהן, עד מהרה אני מבינה את הפסוק משיר השירים “אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש”.

 

הרגע ששווה את הכול

במהלך עבודתי במעון תמיד דאגתי לשכבה החלשה, אף פעם לא התחמקתי כשנתבקשתי לפתוח דלת לשונה ולאחר, אכן זכיתי שבמעון שלי היה ילד חמד עם תסמונת דאון קשה וילד מתוק עם שיתוק מוחין ואף קלטתי בנות שירות שקומיות עם רקע קשה.

אבל יש רגע אחד, אותו לא נשכח לעולם. רגע של שיא.

לפני שנתיים ימים נחשפתי למקרה קשה של אם החולה במנה-דפרסיה, ואב עם עבר מורכב, ולזוג ילד עם מחלת עור קשה. הילד הועבר ממעון מסוים אלינו עם פרוטוקול עמוס בשורות צפופות וכואבות. הילד תואר כמי שאינו פוסק לבכות לרגע, אף מסגרת של מעון אינה מתאימה לו, ואנו בעצם התחנה האחרונה של הילד…

קבלנו את התינוק למסגרת בזרועות פתוחות ובנפש חפצה, כשהעו”ס מבטיחה שלוש שעות סיוע יומיות של מטפלת צמודה. כל הצוות התגייס במסירות למשימת הקודש הזו, אפילו הטבחית… והנה, לאחר שבוע ימים קבלנו הודעה לפגישה ברווחה בכדי לבחון אפשרות של מסירת הילד לאומנה.

המטפלת האישית ואנוכי הגענו אל הפגישה האמורה. שם פגשנו את הפסיכיאטר שאמר לנו בעיניים מצועפות. ‘אני מבקש לדעת מה עשיתם לילד ולאמא שלו? אינכם מבינים איזה שינוי מהותי התחולל בבית הזה’.

ברגע הזה פרצה המטפלת בבכי ואמרה ‘הילד הזה רגיל לחלוטין. בוכה כמו כל ילד נורמטיבי, ההורים מטפלים בו כשורה. ולדעתי אין צורך לשלוח אותו לאומנה’. – באותו הרגע נדבנו את שעות הטיפול שניתנו לנו לטיפול אחר הצהריים לסיוע. התרגשות עצומה הייתה במקום.

במהלך שנה שלימה היה הפסיכיאטר מגיע למעון מצלם את הפעוט ותומך בצוות שעשה עבודה נפלאה. גם הסבתא הייתה נוהגת להופיע מעת לעת, כשבפיה משפט קבוע: ‘תדעו לכם שבזכותם הילד הזה נמצא בחיק הוריו’.

ולא, זהו לא הסיפור היחיד של בניין ילדי ישראל. אבל הברכה שרויה בדבר הסמוי מן העין. אתם יכולים לשאול את ההורים…

inner_page_right_icon_1