06.07.2020

בונה: ציפי תורג’מן / מנהלת מעון הערבה בביכורה

 

הכול, התחיל מצלצול טלפון לאקוני(?!) בבוקר תכול אחד. על הקו זו מיכל. פתיחה מנומסת וחליפת שאלות הדדית ‘מה נשמע? ומה שלומך?’

“אנחנו מחפשים מנהלת למעון במושב ביכורה”. שוגרה לפתע בקשה טבעית מעבר לאפרכסת, משל התנהל עכשיו בינינו שיח שגרתי על ענייני החומר והרוח.

עוד היא מפליגה בתיאורים ויעדים, מדגדג את ראשי זיק של מחשבה. ‘ביכורה? איזה מין מקום זה?’ הרי רגילה אני משחר נעורי למרחב עירוני ורחוב תוסס, ובינינו, גם העול של מנהלת נראה לי כבד. מאיים.

אך, קטונתי. תשובה זו כבדת משקל, ואיך אוכל לקחת עליה את מלוא האחריות? בעצה אחת הוחלט כי ברכתו של הצדיק רבי דוד מנהריה היא זו שתכריע את כף המאזניים. לכאן או לכאן.

התשובה התמהמה, דפי לוח השנה התקדמו בעוד שבוע, שבועיים ואפילו שלושה, מיכל עודנה ממתינה לתשובה.  ואני מנגד מתבצרת בעמדתי, ‘בלי ברכה, איני מנהלת’.

 

תפילת לדרך

שוב אותו בוקר תכול ועמוק.

הגיע הרגע המיוחל ואישי אל הצדיק נכנס, “כבוד הרב”, הוא פונה בהתרגשות, “אשתי קיבלה הצעה לעבודה במעון ביכורה. מה לעשות?”.

“ברכה והצלחה, ברכה והצלחה, ברכה והצלחה” כך, שלוש פעמים. “אבל כבוד הרב” הוסיף אישי להקשות, “אין שם הרבה ילדים”. “אל תדאג”! השיבו הצדיק בעיניו הצופיות, “הגד נא לה שיהיו שם הרבה ילדים…!”

אמן.

קבלנו את ברכת הצדיק בנפש חפצה ויצאנו אל שדה החינוך. ברוכים הבאים למושב ביכורה הצפוני.

שנת הלימודים תש”ע פתחה את שעריה בקול דממה דקה, מניין ילדי המעון עמד על שבעה תינוקות בלבד. אך סיומה של השנה כבר נחגגה בקול תרועה גדולה, קולה של ההצלחה. למעלה מארבעים פעוטות מרוצים ומחייכים גאים להשתייך למעון ‘נאות מרגלית’ במושב ביכורה.

וכך משנה לשנה אנו בסימן מובהק של עליה והתפתחות. ועכשיו, מבינים אתם מי הערה עלינו כוס של ברכה?

 

חותרים ומשיגים

כמו בכל תחום בחיים, ראשית הדרך רצופה בעליות ומורדות, התקדמות ונסיגה, וחוזר חלילה.

בתחילת דרכי כמנהלת סימנתי בפנקס המטרות את הטיפול בילדים כמטרה חשובה ביותר. כמעט בלעדית. נשאבתי אל הנושא.  לא התפניתי לגאולה או ליעל, ליפה או לרחל. נכנסתי לשגרה תובענית שאינה יוצאת מדלת אמותיו של החינוך.

עברו הימים עמוסים בעשיה אך דוחות בזמן לא מגיעים, הערה מפה והערה משם. מרגישה פתאום רגע לפני צניחה. ‘זהירות מדרון תלול לפניך’.

נבהלתי.

התעשתתי.

בוקר אחד, קצת פחות תכול ויותר מעונן הרמתי טלפון לרחל המפקחת: ‘נכשלתי!’ הודעתי בכאב. מבחינתי, סוף פסוק. רחל לא נתנה לייאוש לתפוס מקום, ולו מינורי… ‘אומנם עבודה עם ילדים הינה עבודת קודש. המזרימה דם בעורקים’ הסבירה בטוב טעם, ‘אך גם המשרד חיוני ומשמעותי לא פחות מכך…’

בספר דברי הימים, רשמתי לפני כיצד נרתם בשמחה כל הצוות בירושלים, להעלות את מעון ביכורה על שביל הזהב.

ומכאן הדרך ארוכה אך קצרה.

 

המושכים בחוטים

איך אומרים בשפה של החיים?  אין מקהלה בלי מנצח, ואין צאן ללא רועה. גם ההצלחה המוכחת של המעון בביכורה, ראוי לה שתעניק את הגביע למי שמגיע…

נתחיל עם הראש המנכ”ל, הרב ליאור גבאי שהאמין כי ההצלחה קרובה יותר מתמיד. הוא לקח את המעון ברצינות וברגישות, כפרויקט אישי של ממש. כמובן כל זה בשיתוף פעולה עם הצוות המסור של הרשת.

במהלך השנים חברו למעון: ציוד חדש, צבעים ואביזרים מושקעים, הכל ברוחב לב ובעין טובה, תוך דבקות במטרה.

רגע, וכי איך אפשר לו למעון איכותי, מבלי שיתהדר במדריכה אמיתית? אם נשאף לעוד ידע, לחולל שינוי, להעמיק מודעות ולקבל הכוונה, נגיע היישר אל דיצה המדריכה. לא ייפלא אפוא ששמנו הטוב עלה בזכותה.

ועכשיו למשמעותיות מכולן! כי להן מגיעה התהילה! הטבחית והמטפלות שלנו – צוות מגובש, מקצועי ואכפתי. בעבודתן המשותפת הן מביאות את מיטב התכנים, ומיישבות את הקונפליקטים. עם נתונים כאלו, הרי שהעצמה אישית ובטחון חברתי הם משוואה מובטחת לילדים.

בל נשכח את ההורים היקרים אשר הם הבבואה של המעון, ואף שגרירי ההצלחה שלו. מידי בוקר נלבין את שינהם, ונהפוך לשותפיהם הנאמנים בעבודת הקודש.

ועוד אמרה ששווה לנכס לעצמינו, “לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה”.

inner_page_right_icon_1