07.07.2020

הגב’ צופיה קיסוס מנהלת משפחתון בקרית יובל ירושלים

אני מאמין: אמון מטעין אותנו בסוללה של כוח

 

בונות את האמון בעולם

כשהתבקשתי לכתוב את הטור הזה, עלתה לי בראש ובראשונה תחושת הסיפוק המשכרת, רציתי לכתוב לכן עליה, לשתף בחוויה העמוקה של עבודה יומיומית עם ילדים. לספר על השליחות החינוכית ועל מלאכת לב ומוח שיסודה בהררי קודש. רציתי להתדיין אתכן בקול על הזכות ועל החובה, על האושר הגדול מנת חלקינו ועל האחריות הכבידה המונחת על כתפינו. על ההשקעה של היום בדור של מחר.

בכל רגע ורגע מונחת מול עיני התובנה המספרת כי התפתחותם של הילדים בתקופת הגיל הרך, משפיעה באופן מובהק על  מהלך חייהם, אין ספק כי החום ואהבה שאנו מעניקות לקטנטנים בשנותיהם הראשונות כמו גם בנית סדר יום ותכנון תנאי זמן, משדרים להם שדר של רוגע וביטחון, ומעל לכול נוטעים בהם תחושה חזקה של אמון בעולם. שימו לב, אמונם של הפעוטות בסביבה ובאנושות, נבנה שלב אחר שלב, יום ועוד יום. והבניה הזו מסורה אל הידיים שלנו.

 

על פרשת דרכים

בשנת עבודתי הראשונה כשפתחתי משפחתון בביתי ברשת החינוך ‘נאות מרגלית’, קיבלתי קבוצת ילדים חמודה ואנרגטית. אחת מן החבורה הייתה תינוקת חיננית ומקסימה שסבלה מקשיי שינה.  המעבר ממצב ערנות למצב שינה הצריך ממני וממנה אנרגיה רבה. אך גם כשהייתה נרדמת, הייתה זו שינה קטועה ושטחית. נוסף על כך הייתה לנו התמודדות לא פשוטה בנושא האכילה. אותה תינוקת חמודה הייתה אוכלת כמויות מעטות מאוד ביחס לבני גילה.

כצעד פעולה ראשון פניתי אל האימא וגיששתי אצלה את הנושא, והנה כבר במשפטי הפתיחה אני מתוודעת לכך שהתופעה הזו קיימת גם בבית, וגם היא חסרת אונים מולה. מידי ערב מעירה התינוקת את כל בני הבית, ולאחר סבב שני של השכבה מחודשת מגיע גם סבב שלישי, אך התינוקת לא מתייאשת ומעירה בפעם הנוספת את אחיה ואחיותיה.

לא הייתי זקוקה לטריגרים נוספים כדי להבין, שבצורה הזו לא שייך לנהל משפחתון תקני. הייתי מבולבלת קרובה לסף ייאוש, בליבי הבשילה כבר ההחלטה לבקש מהרכזת להעביר את התינוקת למשפחתון אחר. חיכיתי להזדמנות ראשונה לבטא זאת החוצה, והייתי קרובה לה מאד.

 

תשועה ברוב יועץ

עד ההזדמנות הזו שבוא תבוא. אולי.

ניצלתי את הייאוש ומינפתי אותו לייעוץ. פניתי לאנשים רבים בבקשה מיומנים ומנוסים, ביקשתי מהם עצה ותושייה. כל קצה חוט שנמסר לי לפתתי אותו בשתי ידיים, ביצעתי את כל העצות בעקביות. אך התינוקת חזקה מכולנו. עקשנית בדעתה. לא ישנה וכמעט שאיננה אוכלת. הרגשתי עומדת לפני שוקת שבורה.

עד… עד הביקור המפתיע והרציף של הרכזת. לא טאטאתי דברים מתחת לשטיח. ונהפוך הוא. שמתי את הכול על השולחן כולל כל הפרטים הקטנים לא החסרתי דבר. הקשיים של התינוקת מול החידלון שלי.

הרכזת הקשיבה לי בדריכות רבה, וכבר בעצם ההקשבה הוקל לי המשא. היא שמעה את הסיפור לפרטי פרטים שאלה שאלות רלוונטיות, והעניקה לי הדרכה מיוחדת, משך כל השיחה בפרט והתדרוך בכלל השמיעה הרכזת באוזני שוב ושוב את המשפטים הבאים: ‘אני סומכת עליך’ ‘את יכולה’, ‘יש לך את הכוח’.

 

תחנת הדלק שלי

ולא תאמינו איך שזה עבד. האימון הגורף שלה נתן בי כוח, נטע בי חוסן. התחלתי להרגיש הנעה פנימית להתמודד עם האתגר של התינוקת ההיא. אמביציה שטפה אותי מכף רגל ועד ראש. חידדתי את כול חושי אוספת את מילותיה אחת לאחת. הרגשתי בחוש איך מרגע לרגע אני הופכת להיות כלי קיבול פתוח, בקשתי את נפשי לשמור ולעשות את כל ההנחיות עם כל הלב. רציתי להיות תלמידה טובה. להיות מטפלת מצטיינת. מצטיינת הרבה יותר.

מחובתי להדגיש שזוהי הדרך הקבועה של הרכזת היקרה גב’ שבי בן חמו, כל מטפלת נהנית ממנה מתחושה של אמון מלא, ואף אם פה ושם עולה הערה. תמיד היא תעשה זאת בדרך בונה, ברגע מכונן ע"י ידי מילה נכונה ומצמיחה. ובדיוק בשל כך נעים ומזמין לקבל ממנה כל הארה והערה.

הדרך שהיא הציעה בנוגע לשינה הייתה להיות נוכחת אך עם ‘נוכחות מקוטעת’, כלומר לצאת מן החדר ולהיכנס כל כמה דקות, בתחילה 2-3 דקות ולאחר מכן להגדיל את הטווח ל-4-5 דקות, וכמובן בעקביות. לתינוקת שלום, ושינה עריבה. ותודה ששאלתם.

הסיפור הזה אגב, הצמיח אותי לגובה ולעומק, הוא הראה לי במוחש את כוחו של האמון, גם אני מתוקף תפקידי כמטפלת בילדים הרכים, עלי לטעת ולתת בהם אמון שהם יכולים. ומסוגלים. וראויים. האמון יהפוך חזון למציאות. ותקווה לעובדה בשטח. אני ההוכחה, ואולי בעצם התינוקת מן השנה הראשונה.

 

inner_page_right_icon_1